תמצית המקרה
אני 2eAuDHD (אוטיזם+ADHD+מחוננות, ולהלן 'אוטיסט'). מערכת העצבים (מ"ע) שלי מעבדת וחווה את העולם אחרת לגמרי, עם חוזקות וחולשות ופרדוקסים. מכונה גם או Spiky Profile AuDHD. חוויה אנושית שהיא האלמנט של הקסם, וזהירות מחיקויים ומתחזים
אני אוטיסט, לא 'אדם עם אוטיזם' - כשם שעיוור מלידה אינו נושא את עיוורונו כתוספת נפרדת מן האדם שהוא. שונותי העצבית אינה 'מחלה', וכמו יתר תכונותיי המולדות לא בחרתי בה: הקלף שקיבלתי מהבורא, היקום, הגנטיקה שעיצבה אותי, חלק בלתי נפרד מזהותי ומגופי. בנספח אבחנתי בידי דר' כץ מ- 2023 באוטיזם, קשב וריכוז, חרדה כללית וחברתית. והמחוננות? מנועה של הדרמה הקומיטראגית שלנו על 2 מערכותיה: תקיפתי בד' אמותינו (2010-5), והחברתית (2020-).
האוטיזם לא היה הבעיה שלי. הבעיה הייתה שלא הכרתי את 'עצמי', גופי, ואופן פעולתו. חרדתי החברתית והכללית נבעו מאי אבחנה ואפס תמיכה, והנוירוארכיה (נ״א): סדר חברתי ומשפטי שנבנה בידי הנוירוטיפיקלים (לא-אוטיסטים, נ"ט), מנקודת מבטם ולפי צורכיהם בלבד; עולם שמתקשה להבין כל מה שאינו הם עצמם, ומעדיף באופן שיטתי את מאפייני התקשורת, ההתנהלות והתפקוד שלהם כמעט בכל תחום - לרבות באמון, תעסוקה, המרחב הציבורי, הישמעות וביטוי, ובפרט - הגנה משפטית ונגישות לצדק. הפריבילגיה אינה נובעת מעצם היות הנ"א הרוב, אלא שאינה מודעת לפריבילגיותה.
לאורך השנים הבנתי שהנ"ט, המודל העממי, רואים עצמם איכשהו כ'גרסת ברירת המחדל של האדם', וכל חריגה מהציפיות והסטנדרטים שלהם זוכה מיד לאבחון, פטרונות או חשד. אבל מנקודת המבט שלי כאוטיסט, הרבה מהתרבות הנ"ט נראית בעצמה די מוזרה: סמולטוק אינסופי, בהייה טקסית בכדור העין, תקשורת עקיפה, משחקי סטטוס והיררכיות לא הגיוניות, צורך כמעט אובססיבי בקונפורמיות חברתית, ולעיתים אכזריות קולקטיבית כלפי 'מוזר' או חורג - ודווקא אנחנו ה'מוזרים'.
חיי האוטיסט בנ"א אינם פיקניק, בפרט כאשר האדם כלל אינו מודע לשונותו העצבית. קצר התקשורת אינו מתקיים רק בינו לבין החברה, אלא לעיתים גם בינו לבין עצמו. האדם האוטיסט גדל בתוך עולם נ"ט שאינו דובר את שפתו, ומפנים לאורך השנים את התחושה שעליו 'להתיישר', להיראות נורמלי, ולהסתיר כל דבר הקשור ב'עצמו' האוטנטי, כדי להשתלב. דחייה נחווית במערכת העצבים ככאב, בפרט אצל אנשים עם שונות נוירולוגית. נ"ט נוטים, מטבע הדברים, להתחבר יותר למי שנתפס בעיניהם 'נורמלי', 'טבעי' ו'לא מוזר', והאוטיסט לומד זאת מהר מאוד - לעיתים מהר מדי.
לחץ מתמשך זה מוביל למכונה 'מיסוך אוטיסטי': מצב הישרדות פסיכולוגי שבו האדם מציג לעולם גרסה נ"ט של עצמו, כדי לשרוד חברתית ורגשית בנ"א ה'מנרמלת'. במקרים קשים כמו שלי, המיסוך כבר אינו מופנה רק כלפי החברה אלא גם כלפי הראי: לומד בהדרגה להגן על החברה מפני... עצמו האמיתי. המיסוך האוטיסטי היא מגננה יקרה מאוד נפשית וקוגניטיבית, הגוזלת משאבים עצומים ומעודדת חרדה, ריצוי, נטישה עצמית, דימוי עצמי נמוך ופגיעוּת רבה לניצול וליחסי כוח ושליטה.
בדיעבד אני מבין שלא הייתי 'מטומטם', 'סוג של אוטיסט' חס וחלילה או פסולת אנושית, אלא אדם שונה ומיוחד שנמצא שנים במצב הישרדות עמוק ומתמשך עקב הזנחה והתעללות רגשית כרונית – בריונות שליטה לעג ו'נרמול' בכל מקום (High Functioning cPTSD / Survival Mode Enmenshment /) מבלי להבין בכלל שהוא נלחם. איני אשם בכך שאני אוטיסט, וגם לא במצוקתי הרבה כל חיי, שנבעה מחוסר מודעות לשונותי, הנ"א, ואפס תמיכה.
אבל ידידי דווקא הרשיע אותי בעבירות אלו. לא בבית משפט, חלילה - שם עוד צריך ראיות, זכויות והגנות - אלא בבית הדין הפרטי שניהל בראשו, שנמשך מ- 2020 במערכות הצדק והאכיפה שם הנחה שוב ושוב לפסוק: אשם!
כעונש, בשלהי 2010 גזר עלי עושק סחיטה הטעיה שעבוד ועבודת הכפייה ללא אפשרות קיצור או חנינה, וזאת במסווה של 'שותפות עסקית' בה הוא בעל השליטה, השוטר, המחוקק, השופט ואם צריך גם הסוהר - ובכך הנהנה העיקרי מפירותיה.
פגיעה מדי יום לאורך שנים ארוכות, והכל בטעות. וכל זאת, כמובן, מתוך דאגה עמוקה ל'חבר' שלו, ולמען מטרותיה הנעלות של היזמות החברתית.והאירוני והקומיטראגי הוא שהכל מתועד. מן המאסר המנטלי שהחל ב 2010 ועד המאסר הפיזי ב 2025 - אלפי הודעות, מיילים, הסכמים, לחצים, ויתורים, ריצויים וקריסות, ואח"כ כתבי בית דין, גישורים, דיונים, חקירות, זעקות וכו'. ובכל אותן שנים, ובכל אותן 'טעויות', הוא תמיד נשאר רגוע, נחמד, חברי, ו'נורמטיבי' - חשוב מאוד (ס' 21 לתביעה 79963-03-26).
ב2020 פנה להוצאה לפועל לצורך אכיפת שיק חדשי בודד בסך 10,000 ₪ מתוך 100 דומים, שמסרתי בעקבות מה שמכונה עד היום 'סכסוך עסקי', אך לא היה זה 'סכסוך עסקי' רגיל כלל, אלא המשך ישיר של דפוס פעילותו היחיד המתועד במערכת היחסים הכוחנית מתחילתה: דרישה כספית, מסע לחצים סמוי ומגוון, כניעה או 'פשרה', נעלם ועד הפעם הבאה.
והפעם: כעונש על רצוני 'לתקן עיוות', מרד בתנאי הרעב והשעבוד שבניגוד לקודמים לא עלה בידו לדכאו, העלה דרישת שיא מחוצפת בגובה 2 מליון ₪, אפשר גם 2.5 מליון ₪, ומיד פתח במסע לחצים ארוך סבלני וממוקד לאורך שבועות.
עד שעלה בידו לסחוט מעמי התחייבות לילית בסך 1.8 מיליון ₪ בעבור חלקו ב'שותפות' חסרת כל הערך, האשליה שבנה בתודעתי, פרי מצוקתי בה אחז בפועל באחזקותיו - וכך נטפל אלי ללחמו ושעשועיו כאחד אחרי שזיהה מראש את ה'הזדמנות העסקית' לחיות על חשבוני ולהרע לי, כפי שעולל גם לרבים אחרים שחלקים יפורטו להלן.
לאחר הסחיטה שהתרחשה בשלהי 2015, איים עלי במשפט 'האשמת הקורבן' לאכיפת ההתחייבות: 'אקזיט' מעבודה קשה ב"הנדסת תודעה", על המוצר, אני, תוך תיעוד עצמי בכל שיטות הלוחמה הפסיכולוגית הידועות לאנושות, בצ'אט ובמייל.
וכמובן - לא משטרה, שם החשוד נדרש לספק תשובות. פסיכו לא פראייר. אלא משפט אזרחי, בו גילוי האמת מתחיל בפירוק נפשו של בעל הדין לחלקים: עליו לחזור לטראומות, לאסוף ראיות, להרגיש רגשות מודחקים, להפנים תובנות נוראיות, להנדס את הלוחמה לאחור לנרטיב קוהרנטי ומוכח, ורק אז להתחיל להסביר למה התפרקה ואיך נבנתה מחדש.
הציניקן מאיים עלי במשפט, מוקף נ"ט שלא מבינים אותי ולהיפך, את ורשעותו, את העבירות, פרוצדורות תקנות נהלים 'מנהגי מקום' שונים ומשונים, או לשלם 'פרוטקשן': אחרת ישסה בי את הנוירוארכיה. שליחי משטרו יתקפו את מגננתי, זהותי, המיסוך הגבוה, הנשק הפנימי שהפנה נגדי גם לשעבודי.
שהרי כל חיי הרגשתי חריג, לא שייך, וכמעט בלתי נראה חברתית, עב"מ חוקי בנ"א: שבור מלידה, מוזר ומגושם, פחות ונחות. השאלה שהחלה לרדוף אותי הייתה פשוטה ומטלטלת בהרבה: האם אני באמת אשם בכל מקולקל ונחות וטעיתי, והרווח כולו של פסיכו? האם כל אותן שנים באמת טעיתי לגבי עצמי, או לגבי האדם שסמכתי עליו יותר מכולם?
כך, אחרי חמש שנות שעבוד ושחיקה, עצם המחשבה על עימות משפטי נחוותה כאיום קיומי. הפסיכו אוחז באחזקותיו בכאב הלא מעובד של צעירותי שהוליד את שותפותנו - החלק בתוכי שבגד בי, ומעליו התרומה הנדיבה שתרם למחייתו.
מול איום המשפט, ואחרי שעשיתי כל שביכולתי המוגבלת באותה עת, לבדי, מותש, מפוחד ותלוי רגשית ותפקודית, נשברתי. חתמתי ומסרתי למאיים כמיליון ₪. לא משום שהאמנתי שהוא צודק, או שלשירות צרכיו נולדתי ונועדתי, אלא משום שמה"ע שלי כבר לא עמדה עוד בעימות, בלחץ ובפחד מהמשך ההתמודדות עמו – שעד כה לא צלחה במיוחד ובלשון המעטה.
בשנים 2016-2020 צפיתי מדי חודש בעוד שיק יורד, בלעתי רוק וחוק וסיננתי קללה, פניתי למספר עורכי דין לעצה, חלמתי להפוך מכבש לזאב כדי להתמודד בדין מול האדם הגרוע ביותר החי בכדור הארץ, אך חששתי לפעול - כשאני במיסוך גבוה של שונות נוירולוגית נדירה ומצב הישרדות (פוסט טראומה מורכבת מטיפוס אנמשמנט), בודד, "ללא הגנה חברתית", ללא ידע וכיוון, ללא שפה חוק ומשפט, עסק שתלוי בתפקודי ולהיפך, רעיה בטלנית ודורשנית, בנות, ומשכנתא.
עד שהגיע זמן הצדק מבחינתי - וביטלתי אותם בסגר הקורונה הראשון. כשהוציא כצפוי את איום המשפט מן הכוח אל הפועל חרף תחנוני שימנע מכך, ונאלצתי סוף סוף להתבונן באמת במה שאירע בשותפותנו, ניגשתי לראיות והתרסקתי. כעונש על הפסקת 4 שנות ה'פרוטקשן', נפתחה מערכת ההתעללות היכולתנית (2020-), בהמשכה של הנפשית (2010-5).
גרסת ה"אני" ששימשה אותי לאורך שנות חיי לשרוד את מערכות היחסים, הממסכת הנשלטת, הוכרזה לפתע בידי מערכת העצבים שלי: 'פג תוקף'. לא בטוחה. לא שייכת. מה"ע הלכה אחורה לחפש גרסה אחרת, רמזים, היגיון - ולא מצאה. בתקיפתן נפלו המגננות, ונותרה רק ליבת הבושה שפיתח אותו ילד מפוחד שלא מבין את העולם, כעת בגוף מבוגר.
העולם שוב גדול עלי: אני עומד מול חברה שלמה שלא מבינה אותי, את מצבי, את העבירות, ואני עוד לא מבין את עצמי. 'סכסוך עסקי!', אומרים לי המבוגרים האחראים, ואני מביט סביב על בחרדה ושואל: העולם השתגע, או אני?
בינתיים המשטר התחלף: פסיכו מינה עצמו למנהיג העליון של המציאות, והפעיל מולי בדיוק את אותם מנגנוני פחד, בושה וחוסר שייכות שליוו אותי מילדות. אין לי זכות לבירור פלילי, איני יכול לא להתגונן ולא לתבוע אזרחית, והוא רשאי לתבוע כאוות נפשו. 'המדינה זה אני!', הכריז. ואני? מה ומי אני? אדם? לא אדם? ובום! השותפות חזרה, ועמה גם הילדות.
אחרי שנים בהן הציג עצמו בפניי כ'נ"ט אחד מכולם', חבר, שותף, ואפילו קסם של בחור, ובתמימותי האוטיסטית-ממסכת הטיפוסית האמנתי לו - כעת מציג עצמו גם בפני כל הנוירוארכיה עם בדיוק אותה ההצגה, בעוד שאני מסומן פתאום כ'משוגע', נוכל, מטרד ציבורי, ואדם מסוכן שאחז בו הדיבוק.
אבל הרי בדיוק להפך: אני זה שניסיתי כל חיי להיות 'אחד מכולם', להשתלב, להבין, להתיישר, לרצות. והוא? אפילו לא לדקה. שהרי, עד הלום הגענו בגלל שחמש שנים היטל בי בכל מייל וצ'אט ואח"כ היטל בנוירוארכיה בכל כתב בית דין. וככל שהתפרקתי נפשית ותפקודית וניסיתי להסביר את עצמי, כך נתפסתי בעיניה כפחות אמין ופחות יציב, ופחתה יכולתי לשכנע שבכלל נפגעתי. לולאה שהזינה את עצמה ועד לסכנת חיים מוחשית ומתמשכת.מהר הבנתי כי 'שותפות עסקית' אמיתית בין שווים מעולם לא הייתה כאן, אלא מערכת יחסים שבה העסק, הכסף, הזהות, תחושת השייכות והערך העצמי שלי הלכו והתמזגו זה בזה תחת קסמיו, וכך תפס עלי טרמפ רגשי וכלכלי. גם לא היה 'סכסוך עסקי', אלא התנגשות בין מנגנון השליטה שבנה סביבי לבין דרישתי המאוחרת מבעד מגננתי למיצוי זכויותיו היסודיות.
6 שנים רק 'כלוא' פגוע בתוך עולמי כשגופי לא מסוגל לבצע את פעולות החיים הבסיסיות, בכלל זאת לשלוח מייל בכל עניין, וטרם שבתי לתפקוד 'גבוה'. בדרך התפרקה גם השותפות הרומנטית, שהייתה דומה להחריד לשותפות העסקית; מ-12 עובדים נותרתי לבד; הפסדתי את כל כספי ויותר; נעצרתי ארבע פעמים ונאסרתי פעם אחת; ננטשתי בידי כמעט כל מכרי; חזרתי לחיות בעבר ושלחתי כ-1,500 מיילים לפסיכו, לעורכי דין ולאחרים; הוריי הוציאו מאות אלפי שקלים כדי להחזיק אותי בחיים, ועברו שנים של חרדה, בושה וחוסר אונים. הושפלתי, בוישתי, והתפרקתי כמעט מכל בחינה אפשרית.
הסיבה שאדם נורמטיבי, מתפקד ובעל רקורד מרשים כשלי התרסק כך בתוך ההליכים הללו, היא שמדובר היה באלפי 'טעויות' קטנות, לרוב גם כמה ביום, שהצטברו לאורך שנים. וככל שעיבדתי יותר את שאירע, תוך שחרור הכאב הלא מעובד שניצל ומעליו תרומתו, כך הבנתי עד כמה עמוקה הייתה הפגיעה, וגם שהיא כעת מעמיקה. לחץ גילוי האמת שפסיכו כפה עלי דחף אותי לקצה נפשי ותפקודי כעונש על הצגת 'הכל בסדר' כשמתחת אדם שבקושי סוחב את החיים, וכעת כבר לא.
בדיעבד גם אני מבין עד כמה לא מובן מאליו בכלל ששרדתי את כל זה מנטלית וכמעט גם פיזית. רק בשילוב נדיר של אינטליגנציה, מזל, התמדה, כל הוני (בית + קצת מזומן + חסכונות) ומעליהם יותר מחצי מליון ₪ של הורי, הצלחתי להסיר את המסכה האוטיסטית ולראות את עצמי ואת יחסינו כפי שהיו, ולהיחלץ בהדרגה מהקריסה שנגררה בעקבות קמפייני "האשמת הקורבן" הכפול בבית המשפט המסחרי ולענייני משפחה שנפתח מעט אחריו.
רק שבמערכת שבה הנורמלי שנראה רגוע וצוחק נחשב אוטומטית 'נורמטיבי', והחריג שמתפרק וזועק מפגיעתו נחשב 'משוגע' - גם האמת עצמה מתחילה להישמע כמו שיגעון. וזו אולי הפסיכוזה החברתית האמיתית: אני צורח שאני בכלא, קרסתי, לא ישן, הולך במעגלים ומאבד את עצמי - ולכן מסיקים שאני הבעיה; בעוד הוא רגוע, מיוצג, מחויך ו'נורמטיבי', ולכן אוטומטית גם הצודק. עולם הפוך. נאבקתי, זעקתי, הראיתי, הסברתי, אך תחת שלטונו, אין לי קול וזכות.
בסופו של דבר, בתחילת 2025, פנה למשטרה בטענה כי נפגע: במיילים נואשים ציינתי שמשטרו שורף אותי חי שנים. בחקירתי ניסיתי להסביר לשוטרים, בכנות מוחלטת ומתוך מצוקה אמיתית, כי במשך שנים רבות מופעלת עלי מערכת של שליטה, פחד ותלות, וכי בידי ראיות רבות לכך. אלא שבאותו שלב כבר נשמעו דבריי, גם באוזניי, לא ניתנים להסבר בשפה רגילה.
מנגד, דפי מסריו של הפסיכו שלטו גם במשטרה ומעבר לבימ"ש, כמו גם התנוססו בכיכרות ובתקשורת: 'סכסוך עסקי!'. לשוטרים לא נותרה ברירה אלא לאזוק אותי ולהשליכני מיד לצינוקי הנוירוארכיה הגביסטית. 'משוגע', התלחששו.
בכניסה למתקן הענישה התנוסס: 'נוירוטיפ אחד! נוירוארכיה אחת! נוירוארך עליון אחד!', וביציאה: 'העבודה משחררת'.
תקומת השותפות - הפיתוי והשליטה המנטלית
סיפורנו מתחיל בשנת 2009, כשפסיכו הכיר אותי דרך גרושתו הראשונה. בחתונת שני הזרים רקדתי עד אחרון המוזמנים (Autistic Joy): נחמד ומסביר פנים, מפרגן ומכבד כל אדם. הוא אהב את מה שראה, בפרט החרדה, והמשיך לבחון אותי.
שנה אחר כך, לרגל הולדת בתי הבכורה והמעבר לצפון, בישרתי לו שדרכינו העסקיות עומדות להיפרד. בתגובה, דווקא הציע להמשיכן ובכך להעמיק ואף למסד את חברותנו: שיתוף הפעולה הקצר בשירותי התוכנה, שבמסגרתו הענקתי ללקוחות חברתו שירותי פיתוח בתשלום סמלי ובחדווה אין קץ, ישודרג מקבלנות משנה לשותפות עסקית מלאה ושווה.
טוב נו, שווה אבל כמעט: פסיכו 'בעל השליטה' האוחז במניה עודפת קטנה אחת, 'השליטה', לשמה 'בחר בי' דווקא כשותף: הפיזיקאי המוזר, חסר השכלה וניסיון משמעותיים בתוכנה, חסר כל ניסיון בשוק הפרטי, בעל מצוקה רגשית עמוקה, היפר-פיקסציות, בדידות ושונות נוירולוגית הכוללת קשיי תקשורת והתמצאות חברתית. ובעיקר: התמים. הוא קיבל את השליטה בחברה; אני קיבלתי את הכבוד להיות שותפו. בדיעבד הבנתי שהמניה הייתה רק החלק הרשום של השליטה.
אחרי לימוד הנדסת תוכנה לבד, מספרים, כמעט מאפס, עד לרמה מקצועית גבוהה: פתאום מישהו 'רואה אותי', ועוד כזה כריזמטי ומרשים וקסם של בחור, שכביכול כבר הצליח. קפצתי עליה בכל כולי, ובתמימותי אפילו נדרתי בלב שלא יצטער שבחר בי 'מכל העמים'. בדיעבד אני מבין כמה עמוק היה אז הצורך שלי באישור, שייכות ותחושת ערך - וכמה קל היה באמצעותו לקשור אותי לאשליות שבנה בתודעתי.
בחירתו בי הפתיעה והחמיאה כאחד. קצת עבודות פרילנס קודמות עבורו הפכו להצעה שנחוותה עבורי כמעט כמו הצלה: סוף סוף שייכות, הזדמנות, הכרה ביכולותיי וכשרוני, אישור שאני 'נורמלי', פרנסה בתחום העניין המיוחד החדש שלי (Autistic Special Interest) שמילא את כל מחשבותיי כחלק משונותי וברקע בדידותי, ושיתופו עם חברי הטוב ביותר. חלום!
שלהי 2010. התחלנו לעבוד. אני בנוף הגליל משקיע את כל זמני תוך ביצוע כל ההשקעות, והוא במרכז טרוד בענייניו. בשותפות בגליל התחתון ביקר לראשונה רק בשנת 2013, בחלקו השני של השעבוד - הונאות המדינה.
בשבוע הראשון עובד קשה יום וליל כמפתח זוטר בעבור לקוחו של השותף (...), ואז מתייעץ עם החבר משפטית: האם חוקי ונורמטיבי שאגבה תמורה סמלית בעבור שירותים אלה? ואפילו לא לכיסי אלא לקופת שותפותנו הרכה הנולדה, חברתו?
התגובה לא מתחילה ב'היי'! האווירה מתוחה, אז נלחץ, וקורא. פסיכו מייעץ לי להמשיך לשרת את לקוחו כי זה החוזה, ולא לשוחח עמו על עניינים כספיים, שלא יצור תחושת פרטצ'.
התנהלותי נפסדת גם חברית: הוא מופסד על הפרויקט, מפסיד כבר ברציפות מספיק שנים ומודאג לעתידו, ומהתנהלותי העסקית הכושלת וחוסר התחשבותי החברי להבא יתרגז
מאוד! (הדגשה במקור)ממשיך לייעץ משפטית: זה 'בסדר שאקח' מכספי 'כל עוד יש כסף לשלם'. אחרת הוא 'מציע שנסכים', וכאחרון הסוחטים באיומים, ש'אני' אהיה חייב 'לעצמי' את שכר טרחתי. במידה ואין כסף לשלם - הוא סמוך ובטוח ש'אני' ו'עצמי' נסתדר.
ונזכור גם באיזה עסק מדובר היה: בית תוכנה. הייטק, כן - אבל בפועל עסק שירותי. מבחינה מבנית, דומה הרבה יותר למשרד עורכי דין קטן מאשר לסטארטאפ נוצץ: הפרויקטים הם התיקים, ומפתחי התוכנה הם עורכי הדין השכירים שעושים את העבודה בפועל. לעיל, מצבי היה דומה לעו"ד צעיר וחסר ניסיון, שעובד ימים ולילות על תיקי המשרד של חברו המנוסה והכריזמטי, בהתנדבות מתוך נאמנות הערכה והערצה; ואז, כשהוא מעז לבקש כמה שקלים או לברר מה בדיוק חלקו - החבר ה'מקסים' לפתע מתרגז, כאילו בוצעה נגדו כפירה בעיקר. שוד ושבר.
זהו למעשה ה'סכסוך העסקי' הראשון מבין שורה ארוכה של 'סכסוכים' דומים שיבואו אחריו - וכולם, בדיעבד, נסובו סביב אותו דבר בדיוק: כמה עוד אפשר לקחת ממני, וכמה מעט אני מסוגל להתנגד. ה'עסקי' 'שותפות' ו'חברות' היו לב הנרטיב שבתוכו נכלאתי במשך שנים, מעטפת וכלא מחשבתי להצנעת זממו האפל - השעבוד, המתועד במקביל ובמילים פשוטות.
אלא שבפועל, העסק הבדיוני לא היה רק עסק עבורי: הוא היה חלק מהזהות שלי, הערך והבטחון העצמי שלי, הקריירה שלי, התפקוד שלי, תחושת השייכות שלי, ולעיתים כמעט סיבת הקיום שלי, ולכן כל 'סכסוך עסקי' כזה לא נחווה אצלי כמשא ומתן מסחרי רגיל, אלא כעוד מבחן נאמנות ועוד ויתור על עצמי במערכת שבה זכויותיי, צרכיי וגבולותיי הלכו הצטמצמו.
הלכה למעשה התנהלה השותפות מתחילתה ועד סופה ע"פ העקרונות הבאים: אני השותף רק שלו, שעושה את כל העבודה בשכר רעב ומסביב לשעון, ואילו הוא שותף רק של עצמו. חלקו: לייעץ לי משפטית בצ'ט ובמייל איך לשרת באופן מיטבי את חברתו ה'מתחרה', ובשאר הזמן לנהל אותה ממקום מושבה במרכז.
ובמקביל חברים הרי: אני היחיד שתורם לחברת התוכנה המגניבה ביותר בצפון, עונה בלילה ללקוחו כי חייב לו 150,000 ומשתכר מינימום + 2000-3000 לכל מיני דברים, דואג שיהיה לו כסף בעו"ש, שלא יהיה הומלס, וכו'. הוא מנגד, מבטיח להיות 'יותר רגיש' כשפוגע ומכרסם בזכויותיי, בפרט לאחר הזרמת 25,000 ₪ נוספים 'כדי לשלם לעצמי את המשכורת'.
איך שיחק בי כל כך בקלות?! ובכן פסיכו חכם. למשל במקביל לניסוח ת"א 79963-03-26 החל גם בלימודי דוקטורט (ס' 1.1) ועד להגשתה הגן על התיזה (ס' 21). אז כמובן שלא הציע לי הציניקן ליפול קורבן ל'עבירות הפליליות החמורות ביותר בספר החוקים?' (ס' 3.1, ו-7), אלא המציא עוד דוקטורט שתפור במיוחד למידותיי.
כלומר חולשותיי: 'שותפות עסקית' שישבה לי על הקשיים התעסוקתי התפקודי והחברתי-רגשי והבטיחה שה'נצחון המוחלט' בשלושתם קרוב מתמיד, שהרי שותפותנו היא 'השולטת!!!!11111'. 'משילות' שלי במילים, שליטה בי במעשים.
לו רק יכולתי לנחות בגרסתי היום וללחוש לגרסתי דאז באוזן "זה פסיכו! לא חבר ולא שותף! הגן על עצמך!" הייתי מסלק אותו מיד. מאירוע זה (ס' 376 לחוק העונשין בתרמית השותף והחבר) זה הלך ונהיה רק גרוע יותר, והנזק מאז ועד היום מצטבר והולך כשהנמוך ביותר היה בשנות ה'פרוטקשן'(...). לצד הנזקים הלא ממוניים: שם, חירות, שנות חיים, סבל וסכנת חיים.
שנות השעבוד (2010-5) בתמצית
עבירת השעבוד היא העבירה הכי לא מובנת בספר החוקים, כמוכח במקרה זה של 5 שנות שעבוד מתועד מא' ועד ת'. השעבוד אינו רק פער כוחות בין שני אנשים, אלא ניצולו השיטתי כדי להכפיף את חייו ומשאביו של האחד לצורכי האחר. זמנו, כישוריו, עבודתו, כספו וכוחותיו הנפשיים נרתמים לשירות התוקף, ואילו לקורבן נותר רק הדרוש למחייתו ולהמשך תפקודו.
השליטה המנטלית היא שמקבעת את המבנה הזה: הקורבן אינו מזהה את הניצול ככזה, אלא מאמץ את צורכי התוקף כאחריותו שלו, את דרישותיו כחובותיו, ואת חוסר שביעות רצונו ככישלון אישי. ככל שנדרש ממנו יותר, הוא מתאמץ יותר לרצות, להוכיח את עצמו ולהיות ראוי לקשר. כך מיטשטש הגבול בין שני אנשים נפרדים: הקורבן נעשה בעיני התוקף מעין שלוחה של גופו - ידיים עובדות, מוח חושב ומשאבים העומדים לרשותו - ולא אדם בעל רצון, צרכים וזכויות עצמאיים.
התוקף רוצה, הקורבן מבצע; התוקף נהנה, הקורבן נושא במחיר. בתוך המבנה הזה אפשר להתמקח על סכום, מועד או משימה, אבל עצם סמכותו של התוקף לדרוש אינה עומדת לדיון. המיקוח הוא על פירות השליטה, לא על השליטה עצמה.
למשל, לפסיכו לא באמת היה מפריע לו הייתי גובה 1,500 ₪ מתוך ה- 34,000 ₪ ששלשל לכיסו מיזע
כפי. אלא שהעניין עקרוני, לוודא שנפלתי ברשתו: שאני מבין מי הבוס (כלומר שותף....), בעל השליטה, היועץ ובעל הסמכות, ומי העבד. יחסי כוחות שהתקבעו בדעה צלולה ובכוונה תחילה לאחר שהבחין בפגיעותי ושאיני מסוגל להבין את מסוכנותו הברורה, וגם ללמוד מאירועים קודמים – בהיעדר שפה.בשלב זה אני כבר תחת שליטה מנטלית. פסיכו שולט במחשבותיי, וכך ברגשותיי, וכך במעשיי. כבר מתחיל לחשוף את הצדדים האמיתיים שלו אותם הסתיר עד לשלב זה. אבל רק בפני הראיות, בפני יחשפו רק כעבור 5 שנים.
בפיתוי הטריד אותי טיפה שרשם לעצמו מניה עודפת על דעתו. לתהייתי באשר לפשר הדבר, עצר לרגע, חשב טיפה, הישיר מבט, חייך מאוזן לאוזן, ואמר בטבעיות: 'בשביל השליטה'. 'אוקי... חברי בטוח יודע על מה הוא מדבר', חשבתי לעצמי.
בנקודה זו כבר קשר אותי לתרמית החבר והשותף היקשרות טראומתית מהסוג הכאוטי (Disorganized). סוג ההיקשרות שפיתחתי כחלק מאותו 'מצב הישרדות': מנגנונים שאפשרו לי לשרוד רגשית במציאות בלתי אפשרית, והמשיכו לבגרות.
ההיקשרות הטראומתית (Trauma Bond) היא אותו 'דבק' פסיכולוגי המחבר לאורך זמן בין התוקף לקורבן במערכות של אלימות נפשית. הנפש אינה נשארת במקום הרע למרות הפגיעה אלא דווקא בגללה: היא נקשרת לתוקף, מזדהה עם צרכיו, ולומדת לחפש אצלו גם את הנחמה וגם את הפחד. מבחינתי לא עמד מולי רק אדם שמבקש שירות; עמדה מולי סמכות שהפנמתי. כדי לשמור על החברות ויתרתי יותר ויותר על הגבול שלי עד שבסוף תקופת השעבוד הפכתי ממש לכספומט.
טראומה אינה מה שקרה לנו – אלא התגובה הביולוגית של הגוף ללחץ גבוה ומשתק, כדי להמשיך לתפקד. מאותו הרגע ואילך הייתי תחת מה שמכונה בפסיכולוגיה "ניתוק" (דיסוציאציה) או "חלימה בהקיץ משבשת" (maladaptive daydreaming), המאפיין קורבנות של כתות סמכותניות. ר' בהקשר זה את ספרו של פרופ' אלי זומר "שבויים בדמיון: כשחלימה בהקיץ משתלטת על החיים" (2025).
פסיכוז מתאפיינים ב'חוסר במטרות ריאליות לטווח ארוך' (13PCLR), קריטריון שמנוסח גם כ'ראיה רק לטווח קצר'. מסיבה זו כשהבין ש'אני הצלחה מסחררת', מיד ניסה לשחזר את ההצלחה כדי להגיע 'אל המנוחה והנחלה', כפי שהתנסח באוזני.
בחירתו במיכאל אגוליאנסקי נמשכה כמה שבועות. שנה אחרי ה'גיוס' של תומר אגם נקלעה שותפותם לסכסוך שהסתיים בבוררות. הייתה שאיפה לגייס את אבי גוטמן חרף מחאותיי שיהיה 'חברה מתחרה'. ב 2013 חבר לנוכל בשם שמואל שפירא וביחד הקימו רשת הונאות סדרתיות של המדינה שתפורט בהמשך. ועוד.
שני טירונים נוספים גויסו בסוף: בוריס ליבובסקי (2011) ומיכאל סוקולסקי (2012). ביחד היינו שלושת חסידיה השוטים של 'כת סרגטה': 'שותפויות' בשליטת הפסיכו, שמתחרות ביניהן והוא בהן. הגורו נהנה מכבוד מלכים, רק זכויות ואפס התחייבויות.
כבכל כת, גם בכת סרגטה 'הפרד ומשול': החסידים מתחרים מי המנכ"ל הכי משקיען, למי יש יותר פרויקטים בקנה, אצל מי הצוות גדול יותר, למי יתרת עו"ש גדולה יותר בשבילו לעשוק ולסחוט(שמאל) בקסמיו, וכו'. בזכויות השלושה מכרסם בעקביות, ואין לו רחמים בשבילם אם התרגז כשמצבם הנפשי קשה עקב פגיעתו.גם לנורית שבי הציע 'שותפות' כיוון שהינה 'פחות חדה' כביכול. מכר פרויקט שעבדו הנאמן יבצע בזול ומהר כי היא VIP. בעצם לא ממש VIP אלא פראיירית בפוטנציה. לכן חשוב שאתן לה שירות מעולה, ונעלבתי שחשב אחרת. אך נורית חדה כתער: כשהתרגז סיננה לעצמה 'מה זה הפסיכופט הזה...' ונסה כל עוד נפשה בה. בחלוף עשור (2020) שיתפה מחשבה זו עמי מבלי שנתבקשה, ואיחלה לי 'הצלחה בדרך הצדק' מבלי שאי פעם נפגשנו.
פסיכוז אלופים בשליטה עצמית מחד, ומאידך כשמתרגזים יכולים להיות מאוד אימפולסיביים (14PCLR). כשהתרגז על גרושתו הראשונה איים ברצח וגם העניש במכות נמרצות ולכן לא יצא טוב בגירושין בכלל. בהמשך סברה ש'הבנאדם פסיכופט', והשמועות מספרות שגם גרושתו השנייה לא בדיוק ליקקה דבש. ניתן רק להצר על כך שלא שעה להפצרותיי שביחסיו עמה עת הייתה כפופה יש טעם לפגם.
עבודת הכפייה ללקוח לעיל נמשכה שנה והתרחבה לפרויקטים נוספים כי נדרתי נדר ולא יודע להגיד לא.
כרבעון מתחילת הפעילות: מקרה חירום! מחשבותיי גולשות למציאות! אני שולח מסר חברי שאין בשותפותנו פרויקטים מוכנים לביצוע שהתחייב לספק כנגד האינטרס שלו, וע"כ לא סיפק. השותף רואה ואוי לא, שוב 'סכסוך עסקי'. התרגז.
כעונש, תוך רבע שעה נחתם 'הסכם מייסדים' חדש: פרויקטים עלי 'לדרוש רבעון מראש' ונוספה 'עמלת שיווק' חדשה בשיעור 5% (גם לפרויקט הפסדי), רק 'בעל השליטה' מחליט על משיכת 'רווחים', רשאי להתחרות בה וכו'. אני מנגד מחויב לעבוד רק בה עד 2014 אחרת נותר ללא כל זכויות בכללן אחזקות, שכרי 4,500 ₪ ברוטו 'כרגיל' ו'רק אם יש'.
ברבעון הראשון לתוך שותפותנו 'תיזכר' מספר פעמים שעלי לשתפו ב'רווחים' בסוף הרבעון. עשר דקות לאחר כפיית הסכם המייסדים החדש (17/3/2011) הגענו בקסם לסוף הרבעון, זמן לדרישה הכספית הראשונה ומסע לחצים עד סחיטה או 'פשרה':
'בעל השליטה' דורש 'רווחים' כפי שהרגע 'סוכם'. אני לא משלם, הוא נעלם וכעבור שעתיים חוזר ללחוץ. וחוזר שוב כעבור 4 שעות, הפעם מבקש לחייב את ה'שותפות' בין השאר בעבור 'יעוץ משפטי' בסך 15,000 ₪ + מע"מ.
יום למחרת (שישי 18/3/2011) אני מבין שאין כסף בחברה אחרי שירדו המוסדות, ומבקש 'לבטל את החשבונית'. פסיכו קורא, מתרגז, וכעונש כעבור שעתיים דורש 20,000 ₪ לעומת 15,000 ₪ הראשוניים.
ביום ראשון (20/3/2011) מורה לעוזרת שלו להתקשר אלי ללחוץ, במקביל מודיע לי על 'שותף' נוסף שיתחרה בי, בוריס ליבובסקי. אני מקנא, מזכיר לו ששותפותנו מגניבה, וזוכה לאישור המיוחל: 'אני הצלחה מסחררת', ובכתב!
למחרת נכנעתי. דרישת 15,000 ₪ + מע"מ ומסע לחצים הפכו 'איך זה עוזר לנו?' ל'מגיע לך'. קסם! ✩₊˚.⋆☾⋆⁺₊✧
באותו החודש עמד שכרי על 'המינימלי לצורך ביטוח לאומי'. באפריל 2011 עבדתי 'הפעם ללא שכר', אך הפעם ייעץ לי משפטית להוציא תלוש מבלי לשלם את הנטו כי 'ככה לפחות יהיה לי ביטוח לאומי ורצף לתנאים סוציאליים', וזכור לי עד היום שמאוד הערכתי עצה זו, שניתנה ימים לאחר הזרמת 25,000 ₪ נוספים לשותפות 'כדי לשלם לעצמי את המשכורת'.
כל אינטראקציה עימי רק במטרה לפגוע בזכויותיי: השותפות התנהלה עם אינספור 'התחשבנויות' אבל הכסף זרם בפועל חד צדדית. כך למשל אחרי 5 חודשי פעילות (29/4/11) יצא שאני חייב לעצמי 50,000 ₪ על 24/7 בשותפות כולל כל ההשקעות. פסיכו מנגד חייב לי 2,900 ₪ חזרה, ומשפטית השבה של יותר מ- 100,000 ₪ שעשק סחט וכפה בשירותים ובמזומן, ומאסר ארוך.מאז הניצול התפתח והשתכלל בשלל דרכים שונות ומשונות, חגיגה שלמה (!). למשל:
עבודות שחורות בתמורה ל 500 ₪ לכל היותר, שירותים בעבורם ישלם 15% פחות מספק בהודו כדי שישמע לו כדאי עם הצעה עסקית לעשות מזה עוד 'עסק' וזה אפילו קרה HTMLGURUS, לחצים למשוך 'דיבידנדים' מדי חודש, ועוד......
'משימות סוף שבוע' ואחרות שמשגר לעברי הבוס חדשות לבקרים. למשל הכנת הצעות מחיר מושקעות 'עד יום ראשון'. לא הצלחתי שבוע להגיע אליה, אך למרות שאני 'עמוס', ארצה את דרישתו ו'רק כי הוא לוחץ'.
בשבילו עדיף שהלקוח יקבל שתי הצעות שלו ומשום ששותפותנו היא אשליה אשר נשלטת בידו דרך השליטה בי, והרחבה בע"מ של חברתו המתחרה בע"מ. כך הלקוח מקבל אשליה של בחירה בין ספקים נפרדים, והוא מקבל אותו בכל מקרה. קסם! ✩₊˚.⋆☾⋆⁺₊✧דוגמא נוספת לשליטה המנטלית בדרישתו ש'אנחנו נצטרך לחתום על הסכם מול חברתו המתחרה אם יהיו לה משקיעים'. שימו לב: "לי משקיעים" הופך ל"אנחנו נצטרך". צרכיה העתידיים של חברתו המתחרה הופכים מאליהם לחובותיה של שותפותנו, ללא דיון, בקשת הסכמה או בחינת האינטרס שלה. הוא אינו מציע לי עסקה בין שתי חברות עצמאיות, אלא מודיע לי מה נצטרך לעשות בשל ענייניו שלו. זו השליטה המנטלית: הגבול בין האינטרסים שלו לשלי נמחק בתודעתי, ואני מקבל את סמכותו להחליט בשבילי כמובן מאליו, ממש כאילו אני חלק ממנו. חסדי כלפיו בעיניו הם זכות, לא חסד.
ב'הסכם' המייסדים השני שנכפה ביום 17/3/2011 נקבע כי על השותפות לשלם 'עמלות שיווק' בשיעור 5% מהפרויקטים שהתחייב לספק בתמורה לאחזקותיו, גם לא רווחיים, שסיפק מעט בהתחלה ואח"כ פחות ופחות עד שהפסיק. אחרי העושק הראשון במזומן החל ללחוץ לשלם לו את העמלות ש'סוכמו' לפני 4 ימים, וזאת באופן רטרואקטיבי. אני מרצה בשמחה ובשקיקה גם בעמלות השיווק: מטרתי שירוויח 3000 לפחות, והו! עשה 10,000 בעמלות שיווק - לא רע 😊, וחייב לו 2000 ₪!, וכולי קורן מאושר.
פסיכו היה חבר, יועץ משפטי, שותף ודירקטור, בעל שליטה, ספק, וכמובן גם לקוח 'שלי'. רכש שירותים בזול ומכר ביוקר תחת חברתו המתחרה: רוב הרווח והמוניטין בכיסו באפס מאמץ וסיכון, שרק באחריותי: קבלן המשנה הנשלט.
במסע הלחצים השני הקשור למייל ה'דיבידנד' שלעיל, החל בהבעת עניין מצדו למשוך 'בונוס רבעוני', ו... רק שאגיד לו תאריך וסכום. ושוב, אחרי כמה ימים של פניות 'תזכורת' ובקשות, סחט עוד 15,000 ₪ + מע"מ.
במחצית הראשונה של השעבוד (12.2010–6.2013) הקפיד, כעניין עקרוני, שלא לבקר במשרדי השותפות ולא לתרום לפעילותה דבר, שמא אתחיל להבין את טיב יחסינו או לצפות ממנו להדדיות. בתקופה זו אף לא שוחחנו בטלפון כלל. התקשורת בינינו התנהלה מרחוק, בעיקר בצ'אט ובמייל, וכל פנייה מצדו נועדה להפיק ממני את מרב התועלת לעצמו.
בנספח מוצג גרף של נפח התקשורת בינינו כפונקציה של הזמן, הממחיש כיצד במחצית הראשונה של השעבוד הלך וגבר לחץ הדרישות הישיר שהפעיל עליי, והתעצמה הפעלתי מרחוק לשירותו. מעורבותו בפעילות השותפות בכל הזמן הזה נותרה על האפס המוחלט.
ועד שהלחץ הכביד עלי מה שהוביל אותי להרהר עם חברי על "מתווה היפרדות" עסקי, ומבלי שאני מבין שהוא האשם בכל הסטרס, שמגביר ללחמו ושעשועיו וכמיטב יכולתו (ומזמין את הלקוח גם), כך אחרי שנתיים וחצי של שליטה מנטלית בהם העלה בעקביות את הלחץ והחרדה שלי – והגדיל את הפיצול בין רגש לשכל, שזיהה מראש.
רואים בהמשך 'מתווה ההפרדות' את דימויי העצמי הנמוך פחד הדחייה והרומינציה 'אני אפס' ההרסנית, המנגנון הפנימי שסחבתי מהילדות ושבבסיס שעבודי. פסיכו בטקטיקת שליטה חשובה - הטיפול השקט: אתה לא שווה את הזמן שלי, תבהלה ותרעלה. גם זה בסוף לא היה בחינם.
זו הייתה השליטה השקטה: לא נדרש כוח גלוי. די היה באפשרות של אכזבה, התרחקות או נטישה כדי שאפעל בניגוד לאינטרסים הבסיסיים שלי, ואספר לעצמי שככעך בחרתי. כשהרגשתי שאני מפגר בציפיותיו, עבדתי קשה יותר כדי לזכות מחדש באישור. לא רק את הדרישה מילאתי; גם את הפחד מפני אי-מילויה נשאתי בעצמי, שאז חס וחלילה 'יגרש אותי'.
בהתעללות פסיכופתית התיאבון והתלות של התוקף במשאבי הקורבן הולכת וגדלה והיא מתאפיינת בעלייה קבועה בלחץ הדרישות. אבל אחרי 'מתווה ההיפרדות' התרחש משהו חריג: פסיכו פגש 'שותף' חדש בשם שמואל שפירא (להלן: 'שמוליק'), נוכל מקצועי מנוסה בהונאות של קרנות מחקר ופיתוח (מו"פ) ממשלתיות, והלחץ הישיר החל לרדת.
בחצי השני של השותפות הדרישות הכספיות ובשירותים 'התקבעו' והדרישות לשירות רשת ההונאות שמעליהן הועברו לשרית זוהרי, העוזרת 'שלי' שעמדה לשירותם בכל דבר ובכל פנייה כמעט באופן אוטומטי כשאני מכותב ו'מאשר' כל פגיעה בזכויותיי אוטומטית. ירידת הלחץ הישיר אפשרה לי לשלש את מספר העובדים, בבית התוכנה שנסחפתי להקים לחברי.
את מעט הזמן שבילה בצפון השקיע בעיקר בפיתוח וניהול רשת ההונאות. האפיק החדש נשען התשתית הישנה: ה״שותפויות״ המבוססות על ניצול השותפים, בידי השותף שנותר שותף רק של עצמו. לשם כך, לחץ עלי להפוך השותפות יותר ויותר לחברת קש שמספקת אנשים לחברות קש. אם התנגדתי או הרהרתי בכך, כרגיל התרגז וכפה עוד הסכמי עבדות מופרכים.
בהסכם זה: הוא ספק וע"כ 'יוצא ממעגל קבלת ההחלטות' (כלומר מפסיק להטריד אותי), הפסדים באחריותי וברווחים הוא מתחלק, הוא לא ערב לכלום, אני מחויב לשעבוד לעוד שנה וחצי, וכו'. ולמען הסר הפק, את התמורה הצנועה היחידה, לא להמשיך להפוך את החברה לחברת קש שמספקת אנשים לחברות קש, לא סיפק.
ההונאה הראשונה הייתה סלייסר בע"מ. סלייסר הייתה 'הצלחה מסחררת', ובעקבותיה העביר 'החושב לטווח קצר' (9PCLR) את מלוא הדגש בקריירה העסקית והאקדמית שלו מגיוס חסידים חדשים לכת סרגטה, העמקת השליטה בקיימים וקצירה יומיומית של 'עמלה' מפירות עבודתם, להקמת רשת הונאות כלכליות של המדינה בצוותא עם שמוליק תוך ניצולם.
מסלול הכסף פעל כך: לצורך עידוד מחקר ופיתוח וחדשנות טכנולוגית, השתתף המדען הראשי במימון 50%–60% מעלויות המו"פ בתוכניות שאושרו מראש, בכפוף להתחייבות להשלמת יתרת המימון ממקורות אחרים. במקרה שלנו, לצורך הצגת המימון המשלים, הצגנו הסכם השקעה פיקטיבי עם חברה הקשורה ליואל ולמשה רותם, מאנשיו של שמוליק. ההסכם סיפק את המצג הנדרש לקבלת המימון הממשלתי.
לאחר אישור התוכנית, העובדים שדווחו כעוסקים במו"פ בסלייסר המשיכו בפועל לספק שירותי תוכנה ללקוחות השותפות. החלפנו להם את הח.פ. בתלוש, לא את העבודה. סלייסר שילמה את שכרם, והשותפות השיבה לה מדי חודש את מלוא עלות העסקתם, כנגד חשבוניות בגין שירותים שלא ניתנו.
במקביל קיבלה סלייסר מן המדען הראשי החזרים בגין המו"פ המדווח, שלא בוצע. כך, בעוד עלות העסקת העובדים כוסתה במלואה בידי השותפות, כספי המדינה שימשו לתשלום שכר לשלושת שותפי סלייסר - 25,000 ש"ח בחודש לכל אחד, בתוספת בונוסים לפסיכו לשמוליק – למשל טיסות לחו"ל. העובדים עבדו עבור לקוחות השותפות; מעליהם, שלושת השותפים עבדו על המדען הראשי. לא התקיים מו"פ ולא פותח ולו בדל מוצר.
אחרי סלייסר נוספה פיולויז'ן, הונאה נוספת של המדען. הפעם הנהנים היו אנשיו של שמוליק, ואני מילאתי את תפקיד ה'קוף' - ה'פראייר' שעוסק בעסקים החוקיים בלבד, שעל גביהם אחרים מפעילים את ההונאה ונהנים מפירותיה. מפיולויז'ן ומההונאות שבאו אחריה לא נהניתי.
הפרויקטים ברשת ההונאות שהשניים העבירו דרכי והשותפות היו סלייסר, פיולויז'ן, דיא-קרדיו, סקוויק (ג'יב מי טק) וקרדימטש. הפעילות לא הוגבלה לשותפות שלנו; הונאות דומות התנהלו גם עם השותפים האחרים.
במרוצת הזמן תפחה תחושת הכוח שלו, עד ש״עלה לו השתן לראש״ לגמרי: עבריינות מס כפייתית, 'צורך בעוד בחורות' בחברה לשם הטרדתן המינית, ותקיפתן כשמצא לנכון - לרבות כעונש על סירוב להיענות ל'אלוהים של החברה הזאת'. בסוף מסר אישי, אחת מהן זכרה מתי נולד, אבל לא הייתה בטוחה מה.בפשע 'החבר של האוטיסט' (Autistic Mate Crime), הניצול עשוי לכלול גם הדחת הקורבן לפעילות בלתי חוקית בשירות התוקף. כך היה גם במקרה שלי. כדי לרתום אותי לשיתוף פעולה עם רשת ההונאות, הפעילו השניים את השיטה המכונה 'הפצצת אהבה' (love bombing). עד לחבירה לשמוליק, פסיכו פנה אליי רק בדרישות עושק ובמסעות סחיטה, השותף היועץ.
עכשיו נוספה גם 'חברות': לא רק דרשו ממני לעבוד, אלא גם הזמינו אותי לשבת איתם ליד השולחן: ל'חברותנו' הדיגיטלית נוסף ביקור שבועי בשותפות שבצפון, שכלל גם ערבים משותפים במסעדות ועוד. עד אז לא היו לי בילויים כאלה בכלל. עפתי משמחה שמעגלי החברתי מתרחב ויש לי חברים ש'אוהבים' אותי.בשנת 2014 הלכתי עם גרושתי להצגה ״ארוחה עם אידיוט״: מזמינים אדם לארוחה כדי שכולם יוכלו לצחוק עליו, והוא עצמו אינו מבין שאינו סתם אורח - הוא נושא הערב. צחקנו ונהנינו. בימים שאחרי המשכתי להשתתף ב״ארוחה עם אידיוט״ שהשניים הזמינו אותי אליה מדי פעם, שמח שיש לי עם מי לצאת, רק את התפקיד שלי לא זיהיתי. אצלנו, גם הארוחה הייתה על חשבון האידיוט.
עד כאן חמש שנות השעבוד בעובדות. בסופן הגיעה נקודת היציאה - ושם התברר עד כמה קשה הייתה היציאה בפועל.
כפיית הסכם ה'פרוטקשן' (סוף 2015)
במשך 5 שנים מקיבוע השליטה המנטלית השותף והחבר ייעץ לי 'לאשר' לו למשוך לעצמו 'דיבידנדים', 'בונוסים', הניע אותי בשכר רעב להקדיש את כולי להצלחת שותפות שלא קיימת, וייעץ לי משפטית בתמורה לשכ"ט שעלה לסך 600 ₪ לשעה, תוך שהוא מכנה עצמו בגוף שלישי וממש כמו האל בתורה וכו'.
כשהתנגדותי הלכה וגברה עקב לקיחת משכנתא - סחט מעמי התחייבות לילית מופרכת בסך ל 1.8 מליון ₪ , ואז כפה עלי באיום במשפט האשמת הקורבן לחתום על הסכם לפיו אמסור מליון ₪ ב- 100 שיקים חודשיים. ההתחייבות נסחטה כעונש על מרד ממושך בשכר הרעב שהרווחתי ושילמתי לעצמי רק אחרי שסופקו צרכיו של פסיכו, ובלשוני 'לתקן עיוות'.
כשהבין שלא יצליח לדכא את המרד בשליטתו בניגוד לעבר, התרגז, וגמר אומר להעניש אותי על הפגיעה בזכויותיו לשעבדני. לביצוע זממו, דרש 2 מליון ₪, ושב על הדפוס: מסע לחצים חריג לנקודת הזמן-ימין, עד לסחיטת ה- 1.8 מליון ₪ בשיחה טלפונית לילית שזה לא היה באג'נדה שלה. התחייבות שכתב בעצמו, כך שמהרגע שאישרתי 'אכלתי אותה' (ס' 8+9). ותוך דקה אישרתי אותה כשהוא כמובן עדיין על הקו.
יום אחרי דרישת 2 מליון ₪ כהכנה למסע הלחצים הסופי וכפיית 'הרצחת וגם ירשת', כבר ביום 1.11.2015 כתבתי לו: 'אני חייב לסיים את השותפות הזו, שכן היא מבוססת על ניצול'. באותה תכתובת תיארתי את היחסים באמצעות דימויי האישה המוכה והכלבייה, עד ל'האו האו' ו'דוגי דוגי דוגי'; ותיארתי אותו כ'אדם לא ישר, לא כנה, דורסני ומניפולטיבי, חסר אמפטיה, אגואיסט ותאב בצע, הסתרתי, ומת תמיד לדפוק את השותף שלו'. וממש כאילו העתקתי מ"רשימת הפסיכופטיה המעודכנת" (PCLR) אודותיה בזמנו טרם שמעתי.
ועדיין ניסיתי ליישב את הפגיעה עם דמות החבר. גם כשכתבתי על רשעות וניצול, הוספתי לחפש להם הסבר שיאפשר לי להאמין שאין זה הדפוס עצמו. המעשה כבר היה כתוב; את משמעותו עוד התקשיתי לשאת. העובדות קדמו בשנים לשמות שנתתי להן.
דרישת 2 המיליונים היא בערך פי 100 מהדרישה הממוצעת עד כה, ומטרתה לסחוט ואז לאיים במשפט, וכך לכפות המשך חיים על חשבוני לאורך שנים רבות נוספות. לראיה, את 'הסכם המייסדים המשודרג' לא היה דחוף לו לחתום עם עורכי דין. כנ"ל על ההסכם שסחט שנה לפני כן.
לאיים עלי במשפט בו איני יכול להתגונן, משום שעצם אפשרות קיום שותפותנו - בה עסק רק בהשתלת מחשבות - יוצר קשיים משמעותיים במערכת המשפטית, כלל, ובמשפט האזרחי, בפרט, שנועד לסכסוכים עסקיים ולא לפשעי שנאה אלימים. ולצד שונותי, בדידותי, מחויבותי לעסק בו אני תלוי גם תפקודית, וידיעתו ששנים לא התמודדתי עם הצ'ט והמייל.
מתוך הכרעת הדין המקוצרת בעניין מ.י. נ' גואל רצון, תפ"ח 23751-02-10, ס' 18 (הדיון בעבדות והשליטה המנטלית)
תחת האיום, עצם המחשבה על עימות עם עצמי והעבר ללא רמז ותמיכה, הרתיעה אפילו יותר מלמסור מליון ₪ למי שהבנתי שלא ראוי להם, ובלשון המעטה. ואין מילים להסביר מדוע ואיך ומה לעזאזל. זה אפילו היה 'כדאי' – הנזק שהסב לשותפות ולי היה גבוה בהרבה, ולפני ההתמודדות עם ההטרדות המניפולציות והלחצים. גם לפסיכו הייתה תלות בי (co-dependency).
עוד לפני אותו 'סכסוך עסקי', פסיכו כבר כלא אותי בתוך מה שנחווה אצלי כמעט כסרט הוליוודי: אני בתפקיד ה'מנכ"ל', כביכול, שאינו מסוגל להגן אפילו על זכויות התאגיד שלו עצמו - לא מול דרישות חוזרות ונשנות, לא כבעל מניות מיעוט, ולא כאדם עובד בתוך החברה שנשא את שמו. בזמן שהמציאות נותרה כפי שהיא, הסרט בראשי הלך והתרחק ממנה יותר ויותר.
ראיה לסרט בו כלא אותי הוא 'מכתב התראה' מתאריך 18.11.15 ששלחתי כדי להרתיעו מאכיפת השעבוד בדין. הפסיכו קורא שאני מתארו כ'איש של חלום, יצירה ועשיה', מצחקק לעצמו, ומבין: 'סרק!'. והפסיכו עומד באיומו.
והנה תיעוד שקשה לקרוא דווקא מפני שהוא נראה כסותר: בתשובתי מיום 22.11.2015, בשעה 23:15, אני מאשר את ההתחייבות וכותב: 'מאושר. וחולה לך על התחת'. רציתי להתעמת איתו. אבל לא היו לי המילים וכוחות הנפש והגוף. ולא היו לי אפילו המילים להסביר לעצמי שאין לי מילים, כי הרי אני לא 'סוג של אוטיסט' תחת שעבוד אלא מנכ"ל דגול, אז מדוע שלא יהיו. השכל עוד ידע לקרוא ולנסח; הגוף כבר חיפש דרך להפסיק את העימות. יכולתי לכתוב ״מאושר״; לא יכולתי לשאת את מה שהיה נדרש ממני כדי לומר ״לא״ ולעמוד מאחוריו, אחרי שבמשך שנים הפסיכו עבד רק על הטראומה שלי.
ראיה נוספת לכך שפסיכו ידע היטב כי איני מסוגל להתמודד עמו דרך המערכת המשפטית הרגילה, וכי עצם איום ההליכים מספיק כדי לשבור אותי: לאחר דרישתו לתשלום של כ־2 מיליון ₪ בעבור אחזקותיו, ניסיתי נואשות למצוא פתרון אותו אני מכנה "Fail Safe", מנגנון מילוט שבו מניותיו יועברו לצד ג' (ואם ירצה), כך שיוכל לצאת, לקבל את כספו, ולהיעלם מחיי מבלי שאצטרך לעבור במסלול האימים המשפטי שאיים בו. אך מבחינתו "Fail" היה פשוט וברור: שאכשל, אקרוס, ואישאר חייב לו בעצמי. גם ברגעים הללו לא נאבקתי כדי 'לנצח' אותו, אלא קפאתי כדי להיחלץ ממנו מבלי להישבר לחלוטין.
ואז הגיע שלב עורכי הדין. פתאום הסרט שבנה לי במשך שנים קיבל חותמת רשמית, ניירות משרדיים, לוגואים, איומים, מועדים, סכומים, ותחושה שהמציאות עצמה נסגרת עלי מכל הכיוונים. כאילו השעבוד עצמו אינו מספיק, גם על הזכות לא להתפרק צריך לשלם דמי חסות, ובלעז 'פרוטקשן'.
תחת פאניקה ואימה, ומעבר לפנייה לשלושה עורכי דין שונים, הסבתי תשומת לבו שרשת ההונאות פשע חמור, אך הבהיר לי שבעבורו החוק הוא המלצה והכלא "שטויות במיץ", ואילו אני חלמתי בהקיץ ש"סוף גנב לתלייה", ועוד.
באותם רגעים באמת הרגשתי שלא נותר ממני כמעט דבר - רק צל אדם מותש, מבוהל ומושפל, שמנסה לקנות לעצמו מעט שקט ממי שכבר לקח ממנו כמעט הכול. ומוכן לשלם על זה. זה עדיין היה 'כדאי', לעומת הנזק שעשה לשותפות, ולנפשי.
עדיין ב'מצב הישרדות' (= 'לשרוד רגשית עד מחר או שבוע הבא, לחיות זה לחברים'): לשלם כדי שיתרחק ממני, כדי שהסיוט ייגמר, כדי שאוכל סוף סוף לנשום. הסתכלתי על עצמי מבחוץ ולא הבנתי בכלל למה הפכתי. מה לעזאזל. OMFG WTF.
ועד שבסופו של דבר נשברתי. ולא משום שהאמנתי שהוא צודק, כמובן שלא. אלא משום שמה"ע שלי כבר לא עמדה באיום על מגננתי בידי מי שהציג עצמו בתור מגיני וחברי – כשמטרתה להמשיך לתפקד, ובחוכמת הבדיעבד.
ואז, בפגישה פרטית לילית מיד אחרי מפגש קצרצר עם עורכי הדין במהלכו שתק כמו דג ומערכת העצבים שלי קפאה עקב תגובת טראומה מטיפוס Freeze (ג'וק שמעמיד פני מת, גרסת האדם), נפלה המסכה סופית. בתוך כל הדיבורים על 'חברות',
'שותפות', 'דאגה', 'אני רוצה בטובתך': בתגובה לבקשת רחמים פסיכו איחל לי מוות מילולית.ומה שנחרט בי יותר מכל ברגע נפילות המסכה היו אותן 'עיניים שחורות' שמתוארות שוב ושוב בידי נפגעי שליטה, ניצול והתעללות נפשית: אישון שחור ענק, מבט קר, ריק, נטול אמפתיה, שבו לרגע מתמוטטת האשליה שיש באמת אדם בצד השני שרואה אותך.
הבנתי! הוא רשע ומודע לזה!! הוא שנא אותי מהתחלה!!!! מה זה זה לעזאזל!? זה אדם? זה לא אדם? מפחיד!!היה זה רגע של טראומת בגידה, אלא שב־2015 לא ידעתי אפילו לקרוא לו כך. לא הכרתי את המילים 'עושק', 'שליטה', אוטיזם, מיסוך או היקשרות טראומתית. כל מה שהצלחתי לחשוב היה כמעט ילדותי: וואו. הוא קוסם. אין לי מושג מה הוא עשה לי. ידע הוא כוח – חוסר ידע היא חולשה. כשאדם חלש עומד מול חזק – הוא חש פחד.
מה"ע שלי כבר סימנה את האדם שעליו סמכתי יותר מכולם כמקור סכנה, ובמקביל עדיין החזיקה בו כחבר, שותף ואיש אמון. לכן לא הייתה לי "גרסה אחרת" של המציאות לעבור אליה; הייתה רק בחילה, מיאוס, פחד ובושה. לא רציתי לראות אותו, לדבר איתו, לחשוב עליו - מי שבגד בי הרי היה חלק כלשהו בתוכי. "הצל" – בפסיכולוגיה פופולרית.
אל רגע הכניעה הגעתי עם ״אי־התאמה מצטברת״ שהחלה בילדות: שנים של ניסיון לעמוד בציפיות שלא התאימו לצרכיי, בלי להכיר את שונותי ובלי לדעת לבקש התאמה. במקום לשאול למה קשה לי בתנאים האלה, שאלתי למה איני מצליח להיות כמו כולם. לאי־ההתאמה נוספה האשמה על קיומה. בהמשך חיזקה גרושתי בבית את אותו מסר על נחיתותי, ועל התשתית הזאת נוספו חמש שנות השעבוד. שני האנשים הקרובים אליי הידהדו אותה מציאות: אני הבעיה, ואני שצריך להשתנות.
כל חיי הסתנכרנתי עם ציפיותיהם של אחרים באמצעות קליטת אשמה ואחריות, ואת עצמי הזזתי כדי שקשרים חברתיים מכל סוג – ואפילו עסקיים ותעסוקתיים - יוכלו להימשך. לא הכרתי דרך אחרת. גם העצמאות הקיצונית שלי - היפר־עצמאות - לא הייתה חירות: למדתי להסתדר לבד, לא להישען על עזרה. יכולתי לשאת אחריות עצומה, ובו בזמן לא לדעת כיצד לקבל הגנה. לא היו לי המילים לתאר את מצבי, ולא היה לי עם מי לברר אותו בשפה שעוד לא הייתה לי.
מול איום המשפט עמד אפוא לא רק השותף המותש של סוף 2015, אלא אדם שחייו לימדו אותו לספוג ולהמשיך לתפקד. יראתי מהמחשבה לפתוח את המגננה מינקות שהגנה עלי מהעולם – אותה זיהה וחדר בשלב קיבוע השליטה המנטלית. לחשוב באמת פירושו לא רק לשאול מה הוא עשה לי, אלא לפרק בבת אחת את החברות, השותפות, כל שנות חיי ואת ה"אני" שחי בתוכן: איך לא ראיתי, למה אפשרתי, מי הוא - ובעיקר מי אני אם טעיתי כך באדם הקרוב אלי ביותר.
אולי אני באמת חולה כמו שחששתי? ואיך לא שמתי לב שהוא חולה ומעוות והיה מזויף כל הזמן? האם גם אני זיוף בעצם? הייתה לי תמיד הרגשה הרי שכן ("תסמונת המתחזה"). לא הייתה לי אז שפה, אבחנה או נקודת משען שממנה ניתן לבצע את הפירוק הזה בלי לקרוס. חשבתי להתעמת, אבל עם משכנתא ו- 3 ילדות קטנות שאני צריך לפרנס כלכלית ורגשית (גרושתי ועוד 2 מלאכיות), קושי עם שינויים, ופחד מאימת החוק בנוגע לרשת ההונאות, מערכת העצבים שלי עדיין הגנה על עצמה: לא לפתוח את הפצע הקדום שהרגע התרחב. אל תסתכל. תתרחק. הרי יכולתי להסתכל הרבה לפני כן.
מכאן גם האימה מן המשפט. משפט היה מחייב אותי לעשות בכפייה בדיוק את הדבר שמערכת העצבים שלי אסרה עלי: לפגוש אותו, לפתוח את הראיות, לחזור שוב ושוב אל השנים הללו ולמצוא הסבר לדבר שעדיין לא היו לי מילים עבורו. אני מואשם על הנייר בעוולה אזרחית – ובפועל בכל הפגיעה שספגתי כל חיי, עד לרגע זה. ואיני כלל מודע לה – חשתי בשנים אלו בר מזל עם ההורים הטובים בעולם והחבר הטוב בעולם והאישה הטובה בעולם – בזמן שהטוב היחיד היה אני.
מערכת העצבים שלי הריצה את החישוב, ויצא לה שבטוח יותר לשלם כמעט מיליון ₪ לפושע אומלל מאשר לפתוח את הדלת הזאת. אז היא שוב שכנעה אותי שזה לא נורא ולא כדאי להכניס אותה לסחרור שהיא לא יודעת איך תצא ממנו – הלב של "איך עובדת הפסיכולוגיה". המשכתי להזדהות עם התוקף כי את עצמי לא מכיר ולהזדהות עם עצמי יהיו השלכות כבדות: קו החיים שלי נעצר וצריך לחשב מסלול מחדש. ולי אין מושג. וזה גם מסביר את מה שייראה אחר כך כמעט אבסורדי - שיכולתי אפילו לחזור ולכתוב שאנחנו "שוב חברים": לא משום שהבגידה נעלמה, אלא משום שהמגננה ידעה לסגור עליה מחדש כדי שאוכל להמשיך לחיות. שיקרתי לאחרים ולעצמי ביודעין כדי להמשיך לתפקד.
האירוע נחווה בגופי ובמה"ע שלי באופן הדומה לטראומה מינית (וע"כ 'אונס'): מצב שבו האדם מבקש נפשית לעצור, לברוח או להתנגד, אך בפועל נאלץ לאורך זמן לבצע את ההפך הגמור תחת פחד, לחץ וחוסר אונים. איני משווה בין סוגי הפגיעות או מבקש להמעיט מחומרתה של תקיפה מינית, אלא מתאר את המדע שמסביר גם מילותיי וחוויותיי: אונס שנמשך שבועות.
ההסכם אינו חוקי כפי שכל השותפות אינה חוקית. ב'האשמת הקורבן' אני מואשם בעוולה אזרחית שהיא גם פרי ביאושיו של פשע חמור ומתמשך בחסות עוול אזרחי כרוני, וגם מוצאי הפרקטי היחידי ובנסיבות, ובכך בפשע עצמו. מעבר לכך, משום שאחד משלושת יסודות עבדותי הוא 'יחס קנייני', ביהמ"ש דן למעשה בשאלה: האם אני רכוש של פסיכופט.
ממש לא רציתי שיעשה 'סיבוב' מושלם: קודם לקחת ממני חמש שנים מחיי, זהותי, בריאותי, חירותי וכספי - ואז גם לצאת מן הסיפור כ'המבוגר האחראי', בזמן שאני זה שנראה לפתע הבעיה, המשוגע, החייב, המסוכן והנרדף. אך בשלב הזה נשברתי סופית. כבר לא חשבתי על כסף, צדק או זכויות, אלא רק על הישרדות והתרחקות ממנו בכל מחיר. מבחינתי, לא היה מדובר עוד במשא ומתן עסקי אלא בניסיון נואש לעצור לחץ וכאב שלא אוכל עוד לשאת. 'שייקח כבר את ה־10,000 ₪ בחודש וילך רק שייגמר', חשבתי לעצמי. בדיעבד מבין עד כמה הייתי אז מותש, מפוחד ומנותק מעצמי.
שווי השותפות שלילי, כשווי הטראומה שלי, מהותה, ומה שאחז באחזקותיו. חלק מעובדיה מקבלים שכר מחברות הקש של רשת ההונאות, לא הרוויחה שקל האף ששכרי רעב, אין לה אופק פרויקטים, ואני חי בסרט וכו'.
על הפשעים שבבסיס כריתת הסכם ההפרדות מעיד הוא עצמו יותר מכל ראיה בדידה אחרת:
התשלומים הם בשיקים חודשיים ל 10 שנים כי הלקוח היחיד של הטראומה שלי (שותפות חסרת ערך) הוא אני, ואין לי כסף אחרי 5 שנות שליטה כלכלית ומשכנתא, בערבות אישית כי העסק יכול לקרוס תוך כמה חודשים.
סעיף 10.2 מדגיש כי ביטול השיקים חייב לעבור דרך בית המשפט וזאת למרות שפסיכו יודע שאני חסיד גדול של הסכם זה הסכם, אך מבין שבימ"ש מרתיע אותי: כי בשותפותנו ישב לי על הטראומות והמוגבלות, בדיוק כמו שישב אח"כ גם עם בימ"ש - ובפועל. סעיף כזה בין שני אנשים שנפרדו בשמחה וברצון טוב לא יופיע בשום הסכם.
סעיף 10.3 מדגיש כי אם אעלה טענה לפיה העסקה הינה 'חלוקה אסורה' (מרווחים שלא קיימים), וכפי שהועלתה בצדק בניסיוני להימנע מכפייה, אז החוק מוחרג והחלוקה האסורה מותרת והחוב הופך להיות אישי.
בסעיף 5.3 דורש מהחברה לעמוד ב'הסכמים' שלא קיימים (אחרת יאיים במשפט). זו רשימת החברות המלאה של רשת ההונאות, שהוא מתועד לוחץ לשרת אותן כחלק ממסע הלחצים האחרון וגם לאחריו.
סעיף 8 הינו 'התחייבות לסודיות שאינה מוגבלת'. ב- 2015 ממש כמו ב- 2026. ומאותה הסיבה. פשע נוראי ומתמשך.
תקיפתי החברתית
את השיקים ביטלתי בשנת 2020 ופסיכו שם לב. בשלב זה, ואז החבר התגעגע ונזכר להתעניין בשלומי, לשאול לאן נעלמתי, לעמוד לרשותי בכל מה שאני צריך, אשראי, פריסה. הוא חזר: נחמדות מאולצת שכמובן לא תואמת את הסיטואציה.
מתגובתי הארוכה ברור שאני חש מאוים ממשפט, ומהטעמים שלעיל, כלומר תגובתי ה'דרמטית' הולמת בהחלט את הסיטואציה. דו הפרצופיות היא 'הסימן המסחרי' של הפסיכופתיה: ומוטיב שישוב לאורך ולרוחב ההליכים המטרידים והמאיימים של החבר, המטריד והמאיים הוותיק אבל 'בבקשה' בשותפותנו, ובדו פרצופיותו.
ואני מבהיר מפורשות: 'לא מדובר על סכסוך עסקי', אבל אין לי מושג במה כן, והיום יש. הבטחתי גם שלא יפגע באנשים נוספים: למשל בעזרתו של הפוסט, וגם האתר. שבמצב הנוכחי גם יטהר שמי מנגד.אבל פסיכוז חיים למען ריגושים. למשל בשנת 2015 שכנע אותי שנלך כצמד לאודישנים של 'הישרדות'. בתום האודישן הגב' מההפקה שבה אלינו, הצביעה על פסיכו: 'אתה נפלא!!', ועלי: 'מצטערת, אתה לא עובר מסך'. ושוב חלמתי להיות כמוהו.
הם מתאפיינים גם ב 'סגנון חיים טפילי' (9PCLR). לשם המימוש והריגוש שבטפילות ובשקר, הוציא את האיום מהכוח אל הפועל. וזאת כשהוא זוכר היטב שתחת ממש אותו איום, מול ממש אותו האדם, ובאותו המצב התודעתי, גרם למה"ע שלי לוותר על מליון ₪. מצבי התודעתי נשקף אליו מהמייל ואף דאג ליתר בטחון לוודא טלפונית חרף בקשתי שימנע מכך.
כשפנה לאכוף את זכותו להמשיך להעבידני בכפייה, 'פתח את העבר' מחדש באמצעות ביהמ"ש, ואיים: 'למה מי אתה'? 'איפה הכסף שלי'? ומה"ע שלי הגיבה - 'הבטחון לפני הכל' - נפתח מעגל איום. משימת-העל שלה: להעיף את הפסיכו מחיי.
פחד העימות ממנו נמנעה, עם פצעיה שלה עצמה, היווה את חומות הכלא של שעבודי. יצאתי למסע פנימי בכדי להפילן: את שותפותנו חוויתי כפשע נוראי, אך מה שמו? אחרי 4 שנות 'פרוטקשן' מהמסע, יצאתי בחשש כבד - למציאת הנרטיב.
בשנת 2015 נמנעתי מלהתבונן בראיות משנת 2010, המיאוס, הבגידה, הבושה, התפקוד, ובעיקר הפחד. רק בהוצאת האיום מ- 2015 מהכוח אל הפועל, שבתי אליהן לראשונה ופתחתי באופן רשמי במחקר: והפסקתי לתפקד באחת ובאופן מוחלט. כך נפתחה 'מלחמת התקומה' שלי: להיפטר מהאדם ששולט בחיי ומממן את שונאיי. או ועדת חקירה ממלכתית, איך שתרצו.
מה"ע, אשר במשך שנים גייסה מנגנוני הגנה פנימיים כדי לאפשר תפקוד ולהרחיק ממני אמת שהיה קשה מדי לשאת, החלה לקרוס אל תוך עצמה ולבטל בהדרגה את אותה מגננה נפשית. בפנייה להליכים פתח במה"ע שלי תהליך אינטגרטיבי עמוק: מאדם מפוצל בין רגש לשכל, לאדם שלם, מודע ובוגר יותר, שאינו מצוי עוד באותה קבוצת סיכון נפשית ותפקודית כבעבר.
בשלב זה החל מבלי שהבנתי זאת מסע עמוק של גילוי עצמי, הסרת המיסוך האוטיסטי, צמיחה, השלמת פערים (טראומה התפתחותית קיצונית) והיחלצות הדרגתית מ'מצב הישרדות' מתמשך. תהליך כואב וארוך, גם בהיעדר הליכים מאיימים.
וכאן הפרדוקס המופלא של ה־Spiky Profile שלי: כל חיי הייתי אדם בעל יכולות אינטלקטואליות גבוהות במיוחד, פיזיקאי, מתכנת, מנכ"ל ומעסיק, עצמאי ומתפקד לכאורה. אלא שהמחוננות שלי אפשרה לי לפצות על קשיים עצביים חברתיים ורגשיים עמוקים, ולהסתיר אותם אפילו מעצמי. עשרות שנים למדתי, עבדתי, הצטיינתי, ריציתי והתאמצתי להיות 'נורמלי', כשמתחת להישגים נשאתי חרדה, בושה, פחד מדחייה ועומס נפשי ורגשי עצום, שהלך והצטבר. כך גם הצלחתי לתפקד בשנות השעבוד, כשבמקביל נשחקתי והלכתי. ואז, כשנאלצתי להתבונן באמת שמפניה הגנתי על עצמי כל השנים, קרסה מערכת הפיצוי כולה. לא הפסקתי להיות מחונן. איבדתי את המנגנון שאפשר לי לתפקד למרות הקשיים שהחברה לא ראתה כי הייתי מצוין בלהסתיר. ההתרסקות לא סתרה את התפקוד הגבוה של חיי הקודמים - היא חשפה את מחירו.
רק בסוף 2025, ולאחר שהבנתי את טבע גופי והלכי נפשי - עשרות שנות מועקה: בלבול, בושה, ריצוי, קשיים חברתיים, רגשי נחיתות והתמכרות לאישור חיצוני, קריסה תחת קונפליקטים, התחברו לתמונה אחת סופית. מה שבעבר פירשתי כ'חברות', 'חסד', 'תמיכה', או 'שותפות', החל להיראות אחרת לגמרי כשנבחנו דרך עדשת טראומה, יחסי כוח, והנדסת תודעה בין אישית. ועד שהסתיימה ההבנה מחדש את מערכת היחסים עם פסיכו, ובפרט חומרתם של הליכי האשמת הקורבן.
בינתיים מ2020 שרוי בחרדה רומינציה ושחיקה אוטיסטיות רצחניות. חושב פסיכו רואה פסיכו חולם יום ולילה הכל חוזר בסרטים שוב ושוב 'למה לא אמרתי לו קישתה פסיכו?!!?' 'למה נתתי לו עוד 20,000?' 'איך לא שמתי לב שהוא לוחץ אותי???' 'איך ישבנו באותו משרד?' מרגיש זול וקטן סרטים לוּפִּים סיוטים בלילה חלחלה. לא רואה מצב שאנחנו באותו אולם.
אגב גם העובדת הכפופה נ' דיווחה על סרטים לוּפִּים במה"ע שלה אחרי 'דייט' עם פסיכו שארב לה ארוכות בוואטסאפ, והייתה מזמינה כמובן מזמן משטרה אלמלא היה הביג בוס שלה ואוהבת את העבודה והאנשים וכו', המנוף הרגשי שזיהה לפני שניסה לטרוף.
במסע חברי זימן לי חווית אונס מחדש על סטרואידים במערכת לאורך 6 שנים: התעללות (יכולתנית ונפשית) בחסר ישע (משפטי). בניגוד למשפט הצדק שלא קיבלה נ' הכפופה ויותר מדי אחרות בנסיבות דומות של אלימות נפשית (להיות 'חולה על התחת' של מי שפוגע בך), שהיה מונע את כפיית ההסכם: אותי ניסו לשכנע להתפייס, לכבד (ס' 32 לתקסד"א) את הפסיכו, ולהתרצות להגיע עמו לפשרה. בבית המשפט הפסיכו הציניקן טען שבכלל מדובר על סכסוך רומנטי הומו-אירוטי.בדיעבד אני מבין שגם 'השותפות' עצמה הייתה מעין נוירוארכיה פרטית וסגורה: ופסיכו תפקד בה כשליט יחיד. הוא הפריד אצלי בין ה'ימין' ל'שמאל' - בין הרגש החזק לשכל החזק - ודאג שלא יפגשו באמת. כשהרגש התקומם, השכל כבר היה מגויס להסביר למה 'זה הגיוני'; וכשהשכל זיהה עוול, הרגש כבר פחד לאבד את החברות, השייכות והביטחון. כך הפך אדם שהיה אמור להיות נתון לביקורת מתמדת, במיוחד כשותף וכבעל כוח, לדמות כמעט חסינה מביקורת בעולמי הפנימי.
הצ'אט והמייל היו ערוץ 14 ו'ישראל היום' של היקום הקטן שבנה סביבי: ערוץ התקשורת המרכזי שדרכו הוגדרה המציאות, נקבע מי צודק, מה 'חוקי', מה 'חברי', ומה סתם 'רגישות יתר' שלי. הוא היה מעל לחוק, בעוד שלי בפועל לא היו אפילו זכויות אדם בסיסיות בתוך המערכת הזו.
וכל עוד הכול נשאר בתוך עולמנו הסגור, עוד ניסיתי להאמין שאולי מדובר באמת ב'משה נ' גבי' - שני אנשים עם 'סכסוך' (האם לעבדות נולדתי?). אבל ברגע שעומת בידי מול המדינה וביקשתי גבולות, חוק וביקורת חיצונית, התרגז והשיב ב'גבי נ' משה': לא שוויון בין בני אדם, אלא הפעלת מלוא כוחו של הסדר החברתי והמשפטי נגדי, הנוירוארכיה. ועצמו מינה למנהיגה.
ב- 2020, הפיכה! ההמון הנ"ט עומד ושואג: 'האוטיסטים הארורים! פוגעים בטוהר הנוירולוגי שלנו! מעוולים נגדנו, גונבים אותנו, משחירים תרבותנו! יחוקקו חוקי קסמברג!', ופסיכו מכריז בהיכלי המשפט וחדרי המשטרה: 'המדינה היא אני!'.
היו אלו ימי עליית הנוירוארכיה הגביסטית במלוא תפארתה, בה מצאתי עצמי במשך 6 שנים לא רק נלחם בפסיכו אלא גם מנסה להסביר לחברה שלמה שהפיל בחור אוטיסט גאון מוזר מבודד במצב הישרדות לתוך לולאת משפט אינסופית, ושוב על אותן חולשות, ושוב בטעות.
בנוירוארכיה הגביסטית, אין אמת אובייקטיבית אלא היררכיה חברתית: מי שנראה נורמלי - צודק. והוא? מגדיר הצדק. לא 'שלטון החוק', לא 'דמוקרטית', בטח שלא 'מתוקנת', ואפילו לא 'יהודית', אלא גרסת הבמאי של קן הקוקייה: החרדה 'אובססיה', הניסיון להסביר 'הגזמה', וכל זעקת כאב ובושה: הוכחה לשיגעוני.
קולו שולט בבתי המשפט ובמשטרה, תמונותיו בתקשורת, ובכל פינת רחוב. וכך, אם המנהיג אומר 'סכסוך עסקי', אז זה סכסוך עסקי. ואם 'לשון הרע', אז זו לשון הרע. ואם מבטיח שלא שעבד ושאני משוגע, אז לא שעבד ואני משוגע, לא כמו פעם כשהייתי נתינו. ואם אני צורח כבר 6 שנים 'מדובר בניצול שליטה שעבוד סחיטה וכפייה' - מסבירים לי בנימוס שאני פשוט לא מבין משפטים, רגשות, מציאות, או עצמי.
הנוירוארך העליון מסביר לבית המשפט הלא נכבד, ובעולמו, מה אני באמת מרגיש, למה אני באמת מתכוון, מדוע אני באמת כותב, ומהי בעצם המציאות שחייתי, עד שהנוירוארכיה תשתכנע סופית שפסיכו קדוש מעונה ואני תקלה נוירולוגית עם מקלדת. ואני? אני בעיקר נדרש לממן מכיסי את ההסבר מדוע נפגעתי וממשיך להיפגע: באגרות, ערבונות, עלבונות, הוצל"פ, סנגוריה, שכ"ט, גישורים, צווים, דיונים, שחיקה, רומינציה, מלטדאונים וזעקות.
כל מסמך ממנו או מעורכי דינו נחווה במה"ע שלי כאיום קיומי, וכל עיסוק בעבר עלה בכאב וסערות רגשות – טריגר לפוסט הטראומה המורכבת והחזרה שלי אחורה למצב הישרדות. שקר ה'שותפות עסקית' שוב אקסיומה תיאולוגית חברתית עסקית סוציולוגית משפטית, שאין לערער עליה, בזמן שאני עצמי כבר לא הצלחתי להסביר אפילו לעצמי מה קרה וקורה לי. ערמות מלל בשפה זרה ועוינת וכשהמוטיב החוזר 'שותפות עסקית' מבצבץ מכל מקום וגורם לי ללכת במעגלים בביתי ולנהום בקולי קולות 'אידיוטים מחורבנים!', 'אני בן אדם!'. כותב תחינות לבימ"ש להסרת ההליכים, והם כפתקים בכותל.
תחת איום ההליכים פסיכו תמיד 'זרם' על משא ומתן, ובחסדו אף הסכים לעיתים לפרוס, לדחות, לבוא לקראתי – אבל בתנאי שאיני מעוניין 'לנקום', ואפילו להפקיד בנאמנות את השיק הבודד שגבה ממני בהליך ההוצל"פ הראשון מבין שלושה (501334-07-20), לאחר שכבר קרסתי לחלוטין ולא הצלחתי עוד להתנגד לאכיפתו בהוצאה לפועל. הרי אין דרך יעילה לשמר תלות מאשר לגרום לאדם להרגיש שגם הרחמים המושיעים מגיעים ממי ששבר אותו מלכתחילה.
בהליכים המתעללים הפסיכו לא הציג דוגמא אחת אפילו להתכתבות כלשהי בינינו או סיפק הסבר לא מאומת למעשיו בשאר הזמן – משום שגם בהתכתבויות וגם בשאר הזמן עסק רק בשירות עצמי ובי ראה כלי שרת לסיפוק צרכיו ורצונותיו. בהליך 1001-06-21 הגיש תצהיר עדות ראשית בו תייג את הכפייה, הסחיטה והאיום בהאשמת הקורבן, בתור 'משא ומתן ארוך'. והוכיח את הכפייה: בראיות הציג רק הודעות שאני שולח מתוך המצוקה שראה כש'בחר בי' ואז רק החמיר באמצעות 5 שנות גזלות דעת ולחץ. בראיות מעולם לא הוצג אף מסר שלו לכיווני משום שהם כולם דרישות בלתי חוקיות.
הנוירוארכיה הגביסטית שהופנתה נגדי בהאשמת הקורבן של הפסיכו, תוך שימוש בטקטיקה המכונה דארוו (DARVO) / התעללות תגובתית (Reactive Abuse) / גזלייטינג ממסדי Institutional Gaslighting)), הייתה דפוס של "תקיפה חברתית מתמשכת" - אשר הגביר את הטראומה שחוויתי לאחר השותפות ובהמשכה הישיר.

מתוך 'האשמת הקורבן', ויקיפדיה, פסקה שלישית.
הדפוס כלל, ולצד האשמת הקורבן, גם הבעת אי אמון בסיפורי, מזעור חומרת הפגיעה עד הכחשתה כליל, ייצוג בלתי הולם ופוגעני בידי עורכי הדין משני הצדדים, השפלה אפליה איומים ואלימות מהשוטרים, אבחונים מזיקים ושגויים בידי כל מיני 'מומחים' דמיקולו, גזענות ודעה קדומה ומחליאה בתרתי המשמע מכל ה"שופטים", וזה הגביר לי את הטראומה.
השותפות התאפיינה בעושק לחצים והטרדות עד ל'פשרה', וגם ההליכים. בשותפותנו לא יכולתי לעבד בזמן אמת את הפגיעה, וגם בהליכים. בשותפות הייתי 'מנכל' אבל רק בנרטיב, וגם בהליכים. בשותפות לא יכולתי להסתייע באיש כדי להפטר ממנו, ובהליכים שוב איני יכול. בשותפותנו היה חבר ודואג וכו', ובהליכים במיוחד. שותפותנו התבססה על גזענות הצדדים נגד עצמי, ובהליכים החליף פסיכו עצמו בנ"א, כש'אני' משתנה כדי להציל את 'עצמי'. וזה הגביר לי את הטראומה.
ועוד: חצי שנה מקריסתי הסירה גרושתי מסיכתה ופתחה בקמפיין 'האשמת הקורבן' מקביל חרף תחנוני שתמנע מכך (כולל הצעת מזונות פי 2 משנקבעו בסוף), נעשקתי באכזריות ובנסיבות המחמירות ביותר בידי עורכי הדין שחר-חן ונפגעתי בידי כל שאר עורכי הדין החלאות האמורים בפרסום, התחננתי מספר פעמים להעביר מצגת במשטרה ונעניתי בלעג בוז ואיומי טייזר ואיזוק, ועוד. וזה הגביר לי את הטראומה.
הכאב ב'האשמת הקורבן' הוא שכל חיי התגוננתי שלא במודע מאויב החברה והוא אני, ואח"כ במקום להתחיל לחיות מצאתי עצמי מתגונן במודע מהחברה שמצביעה עלי: 'אויב החברה'! והפסיכו שניצל את גזענותי כנגד עצמי, ואח"כ את גזענותה של הנ"א, יושב מאחורי הקלעים מבסוט ונהנה מההצגה 'כשהכסף מדבר - הצדק שותק', בגרסת הבמאי.על המשטרה השתלט כבר בתחילה. את התלונה הראשונה בינינו הגיש על הטרדות ואיומים לכאורה במייל: אני דרמטי 'מטיל מורא', הוא ממש חושש לחייו, לחיי בתו, וכו'. מאותו רגע, חדלה תחנת זבולון להיות 'משטרה' והפכה ל'משטרת בן-גבי': מקום שבו 'סכסוך עסקי' אמת אבסולוטית, בעוד אני נכנס בדלת וכבר מרגיש לפי המבטים 'המשוגע חזר'.
בלית ברירה, המרד שלי בגביזם נמשך. בינתיים דף המסרים 'סכסוך עסקי' מופיע בכל כיכר בתקשורת ובבימ"ש, וכעובדה. וגם אם לא התקיים מעולם 'סכסוך עסקי', וגם אם אוטיסט צורח 'שורפים אותי חי', הגביזם יענה: 'ומה עם תקנה 57?'.
חרף הקושי והסכנה לא יראתי ולא פחדתי משלטון הרשע, אף שכמו בדיקטטורות אפלות אחרות לחץ גם את משפחתי וכיאה למתנגד שלטון קולני. ברשע מרדתי, כי אני לא רק אוטיסט רודף צדק: אלא גם ישראלי כלומר דמוקרט! (היחידה וכו').
וכשם שבפטריארכיה אישה מוכה עלולה להדחק להגיע ל'שלום בית' עם בעלה המכה, כך בנוירוארכיה נדרשתי בצו "עבודת הכפייה משחררת" שיפוטי משולחנה של הנ"א סיגלית מצא, ראשת תכנית 4T של הגביזם, להגיע לגישור עם חברי שהיכה נפשי בעקביות ועל לא עוול בכפי, ולאחר שהשתלט עליה מראש. צו שהפרתי, ומשקצתי בחוויית האישה המוכה לזמן חיים זה. הספיק לי גם גישור קודם (24904-05-21): פסיכו הציע להכין לי קפה, סיפר שהוא 'השתנה', שהוא נוכל, ודרש עוד כסף.
את השעבוד החל הפסיכו במתינות ובערמומיות, ולאט לאט הגביר. ההליכים התחילו כשאני כבר 'על הקצה' מחיים שלמים של טראומה ומיסוך, נישואין רעילים, וכד' – אז בא כוחו חשב שכדאי לחנך אותי: אם אחשוב פעמיים, אהפוך לנ"ט.
ומה סה"כ רציתי? להיחשב אדם! אך הגביזם ניצח: בשנות השעבוד השתלט לי על התקשורת, חי על חשבוני פיסטוקים צוללות גלידות ג'יפ, הקים סביבו כת, אכל במסעדות וטס לחו"ל על חשבוני, דרש מה'חבר' מתנות והבטיח שמותר לקבל מתנות, דרש כל מיני שיפוצים שכירותו בקיסריה וכו'. ועד שהתנגדתי.
אז התרגז. כעונש.... השתלט על כל המדינה, שינה שמו לגבי קסם ג'ונג און לי ✩₊˚.⋆☾⋆⁺₊✧., ודאג שיוגש כתב אישום 'נ"א נ' משה' שזמם עוד ב- 2015 כעונש על המרד בשליטתו, וכך היה. ממש אותו משה שצועק משנת 2020: 'ישראל נ' פסיכו!!'.
בסוף, פסיכו שכנע את הנ"א שאני עבריין, מעוות, שיקוץ, ותת-אדם שלקה בדיבוק וזקוק לטיפול. 'פסולת של החברה!' 'לקשור וחסל!' שב והכריז עם שופרותיו בכל פינה. והשאר התאחדו סביבם נגד אויב החברה, הריעו במועל יד, והשאגות 'נוירוטיפ אחד! נוירוארכיה אחת! נוירוארך עליון אחד!', נישאו מהירדן ועד הים. ההפיכה צלחה, הגביזם האפל כבר כאן.
אני מקווה שהבחור שרד את תקיפתו החברתית כשהוא בשחיקה ורומינציה חרדות סרטים ולופים, ויושב עליו איזה פסיכו ברקע או חווה טראומות בעבודה במשפחה וכו', ואין לו מילים. כל מי שמסביבו רואה אותו ואת דעתו הקדומה: 'משוגע!', אין ביכולתו לשנות, ועד השיגעון.
פילוסופית, דיון בגרמניה הנאצית 'האם יהודים מתקלחים עם עכברים?' יהיה נאור מדיון זה: כי היהדות היא נפש ואוטיזם הוא גוף.
כל ההתעללות היכולתנית המשפטית הייתי בשחיקה אוטיסטית קיצונית: מערכת העצבים שלי עבדה סביב השעון בלי הפסקה, כאילו המוח מסרב לרדת ממצב חירום. ימים ולילות התערבבו זה בזה, שינה הפכה לאזור מלחמה, וכל פעולה פשוטה – מקלחת, אוכל, מענה להודעה – הרגישה כמו טיפוס על הר.
שחיקה אוטיסטית נגרמת מתפקוד יתר לאורך שנים, וראשית רפואה הפחתת דרישות ושינוי סביבה. מדובר על מצב של כילוי רזרבות של דלק נוירולוגי ותשישות מוחלטת שלא עוברת בחופשה ובשינה אלא רק עם תמיכה משמעותית. כל קונפליקט, השפלה או חוסר ודאות נחווים בעוצמה כמעט פיזית. לא מדובר רק ב'סטרס', אלא במצב שבו המוח אינו מצליח לסנן. כל אינטראקציה עם העולם, ועם פסיכו דרך ההליכיו, הפעילה אצלי מחדש את מנגנוני החרדה, הריצוי וההישרדות שנבנו לאורך שנים, כאילו שום דבר מעולם לא הסתיים באמת. לא הצלחתי 'להמשיך הלאה', כפי שאנשים ציפו ממני: מערכת העצבים שלי עדיין הייתה בתוך האירוע עצמו - שוב ושוב ושוב, יום ולילה, ללא הפסקה כמעט. בכל פוש שוב האימה: 'רק לא גבי!'.
מעבר לשחיקה שהיא נחלתו של כל אוטיסט במסע הסרת מסכה וגילוי עצמי, ההליכים הביאו לכך שסבלתי מרומינציה מוגברת במיוחד לנוכח הצורך לכתוב. 'פירוק מוחלט' עקב מעגל איום אחד במה"ע שלי, שנמשך 6 שנים, עד מסמך זה. חשוב להבין שבהאשמת הקורבן הבעיה המרכזית מבחינתי כבר לא הייתה רק מה שאירע בשותפות עצמה, אלא עצם העובדה שההליכים החזירו אותי שוב ושוב בדיוק לאותו מקום נפשי ממנו ניסיתי להיחלץ בכפיית ההסכם. 11 שנה תקוע במקום.
רומינציה היא מצב פסיכולוגי שבו האדם נלכד בלולאות חשיבה חוזרות, כפייתיות ומציפות סביב אירועים פוגעניים, טעויות, אשמה, פחד או השפלה, מבלי להצליח 'לכבות' את המחשבה או להגיע לפתרון רגשי. המערכת הלימבית במוח משוחחת ללא הרף עם הקורטקס הקדמי עד להגעה לבטחון ופתרון. שריד של מיליוני שנות אבולוציה שאי אפשר 'לכבות' ואין עדכון תוכנה.
במצבי טראומה, ובפרט אצל אוטיסטים במיסוך גבוה ומצב הישרדות מתמשך, הרומינציה הופכת לרציפה: המוח חוזר שוב ושוב לאותם אירועים, שיחות, מסרים ותחושות, כאילו הוא מנסה בדיעבד להבין, לתקן או להימנע מהפגיעה שכבר התרחשה. אין מדובר ב'סתם מחשבות יתר', אלא במצב מתיש וקשה הפוגע משמעותית בשינה, בתפקוד, בוויסות הרגשי וביכולת להמשיך הלאה. איום ההליכים גרם לרומינציה מוגברת: העלאת גרא מנטלית בלתי נשלטת 24/7 לאורך שנים – 'מה האמת?'.
זו משמעותה של ה'מחוננות' שלי – מערכת העצבים שלי חושבת מהבסיס למעלה (bottom to top thinking), מהיסודות, וזאת בניגוד למערכת העצבים הנוירוטיפיקלית שמתחילה מהשכבה החיצונית והשטחית ויורדת לעומק שהיא צריכה למטרתה. וכשמטרת עורכי הדין והשופטים היא בעיקר נוחותם כבודם וסגירת תיקים, ובעל הדין אינו נחשב בעיניהם אדם אלא 'משוגע', לאיש מהם לא הייתה מוטיבציה להעמיק אפילו סנטימטר מתחת לשכבה השטחית. וכך הפכו לעושי דבר הרודן.
כל חיי חייתי בדריכות-יתר (hypervigilance) מתמשכת שגברה בצל ההליכים ובהיעדר תמיכה שמה אותי במצב של "החלם" או "התאבד": הגוף היה בבית, אבל לא הרגשתי מחוץ לסכנה. גם המנוחה עצמה חדלה להרגיש בטוחה: להרפות פירושו להפסיק לבדוק, להיערך ולהתגונן, ואולי להישאר לא מוכן לדרישה הבאה. לכן גם כשלא הגיע מסמך חדש, לא בהכרח הרגשתי שהאיום פסק. הפוגה בלחץ לא הייתה ביטחון מפני חזרתו; לעיתים היא הייתה רק זמן ההמתנה לדבר הבא.
סבלתי כרונית מפלשבקים ומחשבות חודרניות, אובדן כישורים (skill regression), שיתוק משימתי (task paralysis), קשיחות קוגניטיבית וחוסר יכולת לחשוב בצלילות (cognitive rigidity), המסות AuDHD יומיומיות (meltdown), חשחוש כפייתי (stimming), אבדן תחושת זמן ומקום, קריסה של התפקודים הניהוליים (Executive Functions), ניתוק החישה הפנימית של הגוף (אינטרוספציה), רגשות שהודחקו שנים צפים: התפרצויות כעס ורק אח"כ מודע לכך (אלכסיתימיה), התקפי תסכול אוטיסטי, פעילות חזרתית כפייתית להפחתת לחץ כל היום, הימנעות חברתית מוחלטת, ועוד ועוד. אדם מת מהלך.
מה שנראה מבחוץ כחזרתיות בלתי סבירה היה גם ניסיון נואש לארגן זיכרונות, לבנות רצף סיבתי ולהשיב לעצמי את השליטה בסיפור חיי. העיסוקים החזרתיים העיקריים היו א) נסיעה ברכב בהרים עם מוסיקה – בתוך תא הנהג הרגשתי בטוח ועדיין באינטראקציה עם העולם החיצוני. ב) ימים שלמים שכיליתי במשחקי מחשב כדי להפחית רומינציה. ג) שעות של קריוקי.
במסע כואב – גהינום 24/7 – במהלכו מערכת העצבים שלי מחליפה את החיווט ש"התעקם" בילדות לחיווט מכויל ובריא. לא הגעתי להליכים כאדם שנח היטב ואז נתקל בסכסוך: הגעתי אחרי שנים שבהן התאמצתי גם לעשות וגם לא להיראות כמי שמתקשה. לא ה־AuDHD לבדו מסביר את התפרקותי, אלא שבסיפור שלי הצטברו אליו חוסר המודעות, היעדר התמיכה, המיסוך והפגיעה המתמשכת שסופה לא נראה באופק. וכשכבר לא הצלחתי, נדרשתי דווקא לעוד: להסביר, לארגן, לזכור, להתייצב ולהוכיח. היכולת שלי להחזיק מעמד עד אז נקראה כאילו היא הוכחה שיש לי עוד כוח. היא לא הייתה.
״המסה״ - מלטדאון אוטיסטי (meltdown), לרבות אצל אדם עם AuDHD, אוטיזם ו־ADHD יחד — היא תגובה להצפה חריפה, שבה יכולתו הרגילה של האוטיסט לווסת את רגשותיו והתנהגותו נפגעת זמנית. אין מדובר בשם אחר לכעס רגיל או בהחלטה להתפרץ (טנטרום): מחקרים המתעדים את חוויותיהם של מבוגרים אוטיסטים מתארים מצוקה עזה, מאבק לשמור על שליטה, ולעיתים פגיעה ביכולת לחשוב בצלילות, לעבד מידע ולזכור את המתרחש. ההצפה אינה חייבת לנבוע מרעש או מאור; גם עומס מידע, עימות בין־אישי, חוסר הבנה ותחושת חוסר שליטה עשויים להיות מרכיבים מרכזיים בה.
המופע החיצוני עשוי לכלול בכי, צעקות או תגובות חריגות לאדם בשגרה, אך הוא אינו חושף בהכרח את עוצמת המצוקה הפנימית; לעיתים חלק ניכר ממנה מוסתר במאמץ להמשיך להיראות בשליטה. יתרה מכך, האדם עצמו אינו תמיד מזהה את ההסלמה בזמן: במחקר על מבוגרים אוטיסטים תואר קושי להבחין במצב הרגשי והחושי עד שההצפה כבר מתרחשת, ומיסוך ממושך עלול להקשות עוד יותר על זיהויה. מכאן שהופעה הנחווית כפתאומית אינה מלמדת בהכרח שהעומס התחיל באותו רגע. אצל אנשים עם השילוב אוטיזם ו־ADHD תועדו גם קשיים משמעותיים בוויסות רגשי, ובכללם קשיי זיהוי ותיאור רגשות לצד תנודתיות ותגובתיות רגשית.
כך יום לפני קדם המשפט בהליך 31852-02-23 הלכתי לשיר קריוקי, ולפני הדיון עשיתי תרגילי נשימה כדי להירגע – אני תחת התעללות כבר שנים בידי הפסיכו, בא כוחו, והנ"א סיגלית מצא שחרצה גורלי ברגע שראתה אותי בקדם המשפט הקודם (1001-06-21), מבלי שיש לי אפשרות לשנות את דעתה. ברגע שהחל הדיון החל להצטבר אצלי עומס נוירולוגי ששיתק אותי לחלוטין, ותוך 5 דקות לא יכולתי יותר לשאת אותו וחוויתי המסת AuDHD בדיון: במשך חצי שעה נהמתי והשתוללתי כשהנ"א סיגלית מצא מתבוננת בי ומקבלת אישור לדעתה הקדומה, ולעליונותה וחשיבותה עלי. הקלטת ההמסה בנספח .
מיד לאחר הדיון הפסיכו פתח "הטרדה מאיימת" שנייה (1205-02-24) בה טען ש"ההתנהגות שלי מטורפת עם דפיקות על השולחן, צעקות, קללות". וניתן צו במעמד צד אחד בידי הנ"א הגזענית התמימה התורנית, אחרי שבדיון המשפיל לא הצלחתי כמובן עדיין למסור את גרסתי למסכת המתמשכת, הפגיעה והשחרת שמי המשיכו להעמיק.
בעוד נאבקתי להכין את עדותי ב־1001-06-21, פתח גבי הליך נוסף על שיקים מאותו הסכם - 31852-02-23. בדיון מ־5.3.2023 התחננתי: ״אני מתחנן לא לשלם אגורה משום שאין לי״; הוא ביקש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדה יחסית לזו שנדרשה בתיק הקודם. ב־22.3.2023 כבר הגיש את החשבון עד האגורה: 154,012.09 ש״ח. כל שנות ה״שותפות״ הכרתי את האקסלים שלו: כמה אני חייב לו. עכשיו גם הזכות להתגונן קיבלה אצלו שורת חיוב, מסומנת בצהוב.
ביום הדיון, 5.3.2023, הגיש גם בקשה לצו הטרדה מאיימת. הוא ייחס לי איום על חייו, אך בכתב ידו ציין גם את התיקון ל'איכות חיי'. יומיים אחר כך סיפר ש'ירדתי במדרגות בפחד', וביקש לשלוח אותי לבדיקה פסיכיאטרית בעצת אמו עורכת הדין, ובמערכת הצדק משמעות הדבר 'אדם-על יודע כל'. בהשגתי מ־9.3.2023 צירפתי צילום הודעות לסתירת טענת ״14 הודעות״, וכתבתי על המפגש במסדרון: ״מי שהיה מפוחד היה אני״. אני ביקשתי שיפסיק להפעיל עליי לחץ; הוא הציג את תגובתי ללחץ כסיבה להפעיל עליי עוד סמכות.
בהחלטה מ־7.6.2023 ציינה הרשמת את טענתי שרכושי היחיד הוא רכב בשווי כ־50,000 ש״ח, ואת יתרת הזכות של כ־9,000 ש״ח - וקבעה שעליי להפקיד 50,000 ש״ח כדי להתגונן. אם לא אפקיד, תידחה ההתנגדות והתיק יוחזר להוצאה לפועל. כדי שיבררו את טענתי שאני קורבן של 13 שנות מסכת פשיעה, נדרשתי לגייס עוד כסף. כך הפך בית המשפט לכלי להמשך אותה כפייה: הצ׳ט הוחלף בנט המשפט, אבל הנוסחה נשארה. הוא דורש, ואני צריך להביא כסף אפילו כדי להשמיע ״לא״. אטען בעלמא של'רשמת הבכירה' ביאלר לקח חודש וחצי להחליט: היא רצתה לפטור אותי, ומצא שידלה אותה לגבות ממני.
וחזרה לנוירולוגיה: הפלשבק הרגשי אינו חייב להופיע כתמונה מן העבר. לפעמים הוא מופיע כהווה כולו: אותו פחד מאכזבה, אותה בושה, אותה תחושה שאין מוצא ואין מי שיגן עליי. כך חוויתי את ההליכים: מכתב, שיק, דרישת תשלום או קביעה שיפוטית על ״שותפות עסקית״ לא רק הזכירו לי את השנים 2010–2015, אלא הפעילו אצלי מחדש את תחושת הכפיפות וחוסר האונים של אותן שנים. מבחוץ עברו שנים; מבפנים, בעת ההצפה, העבר וההווה נדחקו לאותו רגע. זאת משמעות הפלשבקים שלי, לצד הזיכרונות והמראות החוזרים: לא סירבתי לשכוח סכסוך; לא הצלחתי לחוש שהסכנה חלפה.
על הרקע הזה אני מבין גם את חוסר האונים הנלמד שלי (learned helplessness) אליו התדרדרתי אחרי הקריסה מחיים שלמים של הישגיות-יתר (overachievement) ועוררות-יתר, חלק מתגובת הטראומה שלי. הישגיות-היתר לא סתרה את חוסר האונים; במשך שנים היא הייתה הדרך שלי להתמודד איתו. עוד עבודה, עוד ריצוי, עוד אחריות: אולי הפעם אהיה מספיק טוב, מספיק מועיל, מספיק ראוי, ואז יהיה בטוח. אבל כשהמאמץ לא הפסיק את הפגיעה ולעיתים רק הזמין דרישות נוספות, נשחק לא רק הכוח להתאמץ אלא גם האמון שהמאמץ יכול לשנות את מצבי. ידעתי לפתור בעיות קשות עבור אחרים; מול הפגיעה בי חזרתי שוב לאותו פתרון מוכר - לשנות את עצמי, לספוג ולהסתדר לבד.
אלא שאצלי החבל לא נשאר רק בזיכרון. הדרישות, החיובים וההליכים המשיכו להגיע, ופגשו שוב ושוב את המסקנה הישנה שאין לי מוצא. לכן לא הספיק לומר לי שאני כבר גדול וחזק ושפשוט אתנגד. הייתי צריך גם שפה להבין מה קורה לי, תמיכה שאוכל להישען עליה ותנאים שבהם התנגדות אינה כרוכה בהתרסקות. מבחינתי, המוצא לא היה להתאמץ עוד יותר באותה דרך ששחקה אותי, אלא לגלות שיש בכלל דרך אחרת. עם הזמן לא רק העומס גדל; גם היכולת שלי לשאת אותו הצטמצמה. ״חלון הסבילות״ שלי - המרווח שבו עוד יכולתי להתמודד עם קושי בלי להיות מוצף - הלך ונסגר. לכן גם דרישה שנראתה קטנה על הנייר יכלה להפוך לאירוע גדול בגופי: היא לא פגשה אדם שנח והתאושש, אלא את כל מה שכבר נשאתי. מבחוץ שאלו למה אני מגיב בעוצמה ל״עוד מכתב״. מבפנים לא היה זה מכתב אחד, ולא נותר אותו מרווח שהיה לפניו.
במסע עקב איום ההליכים חייתי בין 'אני חייב לפתור את זה ולהבהיר לפסיכו שהתעסק עם הגאון הלא נכון' לבין 'שום דבר שאני עושה לא מוציא אותי מזה אז די כבר!': בלוטת האמיגדלה הענקית והפעילה-יתר עקב נסיבות חיי הפכה ל'חטופה' (amigdala hijack) ותקועה בין מצבי 'הלחם' ו'ברח', כשהקורטס הקדמי (prefrontal cortex), החלק החושב, מכובה. מחשבה ומאמץ מתמיד בכל כוחותיי בכל רגע כדי להיחלץ ממצב חברתי ונוירולוגי שאיני רוצה להיות בו לאורך זמן, ולהמשיך בחיי שנעצרו – במסלולם הישן – היחיד שמערכת העצבים שלי הכירה. לא הייתה סתירה בין הקושי לבצע פעולות יומיומיות לבין פרצי כתיבה ומאבק: המאמץ לא נעלם, אלא הלך ונלכד סביב האיום, על חשבון היכולת לחיות מחוצה לו. לא הפסקתי לרצות להיחלץ; הלכו ונשחקו גם כוחי לפעול וגם האמון שפעולתי תועיל.
והפגיעה לא נותרה בזיכרון בלבד. פסיכו הוסיף עליה שכבה חדשה: אחרי שנים שבהן נכנעתי מפחד העימות, כפה עליי באמצעות החיובים וההליכים להתעמת שוב ושוב עם אותו אדם, אותה מערכת יחסים ואותה גרסה המוחקת את חווייתי. כל דרישה חדשה נעשתה גם אירוע פוגעני בהווה וגם טריגר לעבר; אחר כך נדרשתי לעבד לא רק את שנות השעבוד, אלא גם את ההתרסקות שנגרמה לי במאבק להיחלץ מתוצאותיהן. וכך ההחלמה לא רק התעכבה: נוספו לה חומר, כאב, פחד וזיכרונות. ביקשו ממני ״להמשיך הלאה״ בזמן שמבחינתי הפגיעה המשיכה להגיע בדואר ובנט המשפט.
וזו האשמת הקורבן הכפולה: תחילה הריצוי, ההסכמה, החתימות והתשלומים שלי מוצגים כהוכחה שהייתי שותף חופשי ושלא נפגעתי; אחר כך, כשנשחקתי, נזכרתי, התקוממתי וכתבתי בלי סוף, התגובות הללו מוצגות כהוכחה שאני אובססיבי, בלתי אמין, מסלים או מסוכן. כשהייתי שקט ומציית, השתיקה שימשה נגדי; כשהתחלתי לצעוק, הצעקה שימשה נגדי. וגרוע מכך: ההליכים שהעמיקו את הטראומה הולידו עוד פלשבקים, עוד רומינציה ועוד מיילים, ואלה נעשו בעצמם עילה להפעלת כוח נוסף. לא רק מאשימים אותי בתוצאות הפגיעה הראשונה; מאשימים אותי גם בתוצאותיה של האשמת הקורבן עצמה.
במקום שהפצע ייסגר, הוא נפתח מחדש שוב ושוב בידי המערכת עצמה. כך נוצר לופ הרסני בהיזון חוזר: ככל שניסיתי להסביר את מצוקתי ואת מה שחוויתי כשליטה וניצול, כך הוצגו תגובותיי כהוכחה נוספת לכך שאני 'אובססיבי', 'מסלים' או 'מסוכן', והלחץ עלי רק הלך וגבר. חברי שניצל את מצב הישרדותי הרגשי, העביר אותי למצב של הישרדות פיזי.
כך מאפריל 2021 שלחתי כ- 1,500 מיילים לפסיכו, עורכי דין, שופטים, מכרים, בני משפחה, אנשי מקצוע, גורמי אכיפה ואנשים אקראיים כמעט. טקסטים מבולבלים, אסוציאטיביים, טעונים, וקשים לקריאה. ואולם, הם לא נולדו מתוך 'טירוף' יש מאין, אלא מתוך מצב קיצוני של שחיקה אוטיסטית, רומינציה כפייתית, התקפי תסכול (Autistic Frustration Attacks) וחרדה שלא יסתיים לעולם, וחוסר יכולת של מה"ע להשתחרר מהאיום שההליכים עצמם יצרו ושיחזרו שוב ושוב.
המיילים הם פועל יוצא של הפלשבקים הרגשיים שעודדו ההליכים. עלי למסור גרסתי: אז שוב פתחתי את ההודעות, שוב ניתחתי שיחה ישנה, שוב מצאתי פרט שהחמצתי, ושוב ניסיתי לנסח את המשפט האחד שיגרום לי לשפר את הניסוח או למישהו להבין סוף סוף. הרומינציה דרשה ממני לחשוב עוד ועוד; השחיקה לא השאירה לי כוח לעשות שום דבר אחר.
בדיעבד, דווקא אותם מיילים ופרסומים 'מטורפים' לכאורה מתעדים באופן המדויק ביותר את המסע שעברתי בזמן אמת: המעבר מפחד ובלבול, דרך ניסיונות ריצוי והתנצלות, אל זעם, אבל, גילוי עצמי והבנה הדרגתית של עומק הפגיעה בטעות שחוויתי. הם אינם מסע הכפשה מחושב 'זדוני' לצורך 'הרס' ואף של מי שהרס אותי, אלא יומן עצבי נפשי שלי במסע הגילוי העצמי, היחלצות ממצב הישרדות בו הייתי כל חיי, הרגשת בטחון ב'עצמי', גופי, והסרת המסכה האוטיסטית.
שיעור ההתאבדות בקרב אוטיסטים ב'תפקוד גבוה' הוא פי 10 ויותר משיעורם באוכלוסייה(!), וממקרנו ניתן להבין מדוע. אילולא ההליכים הללו, סביר מאוד כי הייתי חווה תקופת שחיקה קשה אך זמנית יחסית, ומצליח להשתקם ולהמשיך בחיי בתוך זמן קצר בהרבה. אלא שבפועל, 'האשמת הקורבן' מנעה ממה"ע שלי לסיים את תהליך העיבוד וההחלמה. במקום ללמוד איך להרגיש את רגשותיי, לחוש בטוח בגופי ולצאת בגרסה חדשה, נאלצתי לבצע גם אינטלקטואליזציה.
קרסתי. איך?! למה?!. ובכן: דמוקרטיה = ידע והשכלה. מה'מומחים' למיניהם קיבלתי במסע 6 אבחנות שונות וסותרות (BPD, Bipolar, GAD, SAD, EUPD, ASD). לא עוזר. אז מ2020 משכיל עצמי בפסיכולוגיה באובססיביות מהכחשה ועד למומחה-על. בתחילה סברתי שיש לי הפרעת אישיות גבולית (BPD), השגתי אבחנה רשמית ואף קעקעתי את הסמל שלה על הכתף, היום מבין שזוהי מיסדיאגנוזה נפוצה של אוטיזם טראומתי, אופס. ביפולר היא מיסדיאגנוזה נפוצה של AuDHD.
עד אמצע–סוף 2024 עוד הייתי בטוח שאני פשוט בדיכאון. לא הייתי: הייתי בשחיקה אוטיסטית וברומינציה בתוך מצב הישרדות מתמשך – לא חסר לי הרצון לחיות, חסרו למה״ע שלי המשאבים להפסיק להילחם. ב 2022 הבנתי שאני אוטיסט (ASD) וב 2023 הבנתי את עניין הטראומה, עדיין לא לגמרי את עניין השחיקה - המצב בו אני נמצא מ- 2020.
האבחנה לא הייתה סוף המסע אלא תחילתו - אבל נתנה לי עוגן להמשיך לאחוז בחיים. בהמשך נכונו חודשים רבים של אבל על מה שיכולתי להיות וכעס על מה שהיה ונמשך. ב 2024 יכולתי להוכיח שעבוד והתעללות בהווה, רק במצגת במשטרה, שלא זכיתי להציג חרף ביקורי התכופים. בשנת 2025 הבנתי שאני AuDHD, יצור שעד 2013 היה 'אסור', והבנתי לעומק את נושא הפוסט הטראומה (המורכבת שלי בתפקוד גבוה, אנמשמנט), והושלם הפאזל. רק מ2026 אני יכול להוכיח בכתב בעצמי מאפס.
אבל להבין את המנגנון אינו אותו דבר כמו לצאת מטווח פעולתו. לא די היה שאדע להסביר מה קרה לי; הייתי זקוק לפני הכל למציאות שבה אפשר להרפות. לאדם שמסוגל להישאר רגוע לצדי בלי לבטל את דבריי, ולחוויות חוזרות שבהן גבול שלי מכובד, בקשת עזרה נענית, ו״לא״ אינו פותח מסע לחצים חדש. לא רק לדעת בשכל שמותר לי להיות אדם נפרד, אלא לחוות שאפשר להיות כזה בלי להיענש. ההבנה סייעה לי לחפש את היציאה; היא לא הייתה תחליף ליציאה.
הדבק, הקרנבל והזכות להגדיר את המציאות
בדיעבד, האנמשמנט (parentification) מסביר את צד הפגיעוּת שלי במשוואה: לא קרבה רגילה, אלא גבולות פנימיים שניטשטשו עד שצורכי האחר נעשו מבחינתי הוראות הפעלה. למדתי ששייכות קודמת לגבול, שריצוי הוא ביטחון ושכדי להישאר אהוב צריך להתאים את עצמי לאחר. כך אני מבין היום את המעבר מן הילדות לשותפות: לא הבאתי אליה רק ידע וכוח עבודה; הבאתי גם פחד עמוק להיות נפרד ואז לחשוב יותר מדי אולי על עצמי וחיי – ללא מילים. חייהם של קורבנות אנמשמנט שלא מודעים למצבם נהרסים אח"כ בבגרות כשתגובת הטראומה היא כל אישיותם. ועם שונותי זה בריבוע.
מן הצד השני מתארת הפסיכולוגיה את המשולש האפל - נרקיסיזם, מקיאווליזם ופסיכופתיה: תכונות שונות וחופפות בחלקן, שבהן נבחנים בין השאר מניפולטיביות וקור בין-אישי. הקרנבל החיצוני - קסם, ביטחון, כריזמה ואכפתיות משכנעת - אינו בהכרח היפוכו של הניתוק הרגשי אלא המעטפת שלו. לא בקסם נבחנת ההדדיות, אלא במה שקורה כאשר לזולת יש צורך, התנגדות או גבול.
החיבור בין הצורך בשייכות לבין השימוש בו הוא המלכודת. בקשר שבו פגיעה והקלה מתחלפות, האדם שמפחיד עשוי להיעשות גם האדם שמרגיע; פירור של אישור יכול להשיב את התקווה שהפגיעה כמעט כיבתה. כך אני מבין את ההיקשרות הטראומתית שלי: לא חיכיתי רק שהדרישה הבאה תיעלם; חיכיתי שהחבר יחזור. לכן הנחמה לא שחררה אותי מן המנגנון, אלא השיבה לי את התקווה שבתוכו.
במקרה שלי השמות הגיעו מאוחר. הראיות הגיעו קודם: ב־1.11.2015 כבר כתבתי שהשותפות 'מבוססת על ניצול', וב־22.11.2015 כתבתי 'מאושר. וחולה לך על התחת'. הכאב והנאמנות התקיימו באותם יחסים, באותו חודש, באותו אדם - אני. רק שנים אחר כך הבנתי שהמאבק אינו רק על כסף אלא גם על הזכות להגדיר מה הייתה המציאות: מי חווה את הכאב, ומי מחזיק בסמכות להסביר מדוע אינו נחשב. תחילה נאבקתי כדי להבין מה קרה לי; אחר כך נאלצתי להיאבק גם על עצם הזכות לומר שזה קרה.
היפוך המציאות שנבנה סביבי לאורך השנים, בשילוב הלחץ הפנימי האדיר שכבר נשאתי ממילא, יצרו שוב את אותו רגש יסודי: הפחד. פחד קיומי ממש. כך פעלה ה'שליטה הקוארסיבית' (פוסט): משני צדדים במקביל. מבחוץ החברה, ההליכים, התדמית, בה האדם הרגוע וה'נורמלי' נראה תמיד הנורמטיבי והצודק; ומבפנים ההיקשרות הטראומתית, הרומינציה, הבושה וההחלמה הכואבת. בשתי המערכות החברה הייתה חומת הכלא החיצונית, והמצוקה שבתוכי הכלא עצמו. ופסיכו המחוקק, התובע, השופט, ובעיקר הסוהר.
במובן זה חוויתי הייתה כמעט פוליטית קיומית: אדם אחד מחזיק במשך שנים בכוח הרגשי, הכלכלי והסיפורי של אדם אחר, נהנה מנאמנותו וממסירותו, אך ברגע שמופיעה סכנת אחריות הוא עובר מיד לשפה של סדר, חוק, סמכות ו'נורמליות', ואת הצד הפגוע מציג ככאוטי, מסוכן, בלתי רציונלי ובלתי אמין.
לא רק הקריסה הנוירולוגית - חוויית ה'אין אני', ההצפה וההתנהגות המפורקת - גרמה לי להיראות 'משוגע'; גם עצם הצבעתי על הסתירות בסיפור המקובל נתפסה כחוסר הבנה של המציאות. לשופטים ולסובבים הכול כבר היה ברור, כביכול: ההסכמה ביניהם נחשבה להבנה, ואי-ההסכמה שלי לחוסר הבנה; במקום שהסתירות יערערו את הסיפור, מי שהצביע עליהן נחשב למעורער. זו אכזריותה של האשמת הקורבן: הפגיעה שיבשה את יכולתי להסביר, השיבוש שימש לפסילת ההסבר, וההתעקשות להסביר רק 'הוכיחה' שהפסילה מוצדקת.
כמו ב1984, גם פה מנגנון השליטה העמוק ביותר אינו בהכרח עצם הפגיעה הראשונית, אלא היפוך המציאות שלאחריה: הקורבן נדרש להסביר שוב ושוב מדוע נפגע, בעוד שהתוקף שוב מגדיר עבורו מה באמת קרה, מה מותר לו להרגיש, ומהי 'המציאות הנכונה', ובסיוע המערכת. ככל שאני מנסה לתאר שליטה, כפייה, פחד וטראומה, כך עצם הניסיון להסביר הופך לראיה נגדי: החרדה היא 'אובססיה', הזעקה היא 'הטרדה', ההתפרקות היא 'מסוכנות', והמאבק על שפיותי וזיכרונותיי הופך בעצמו לעילת התקפה נוספת. זהו מנגנון הפגיעה של האשמת הקורבן: לא רק לפגוע באדם, אלא לגרום לו לחשוד בעצמו, להתנצל על כאבו, ולחיות בעולם שבו עצם התנגדותו לעוול מוכיחה, כביכול, שהוא הבעיה.
לאוטיסטים מבוגרים בלי משפחה שמבינה ותומכת, אין שום תמיכה אחרת. אלמלא האבחנה העצמית למידת הראיות ואינטלקטואליזציה בכפייה של הכל, לא הייתי נשאר בחיים. קמפיין 'האשמת הקורבן' של פסיכו היה, נפשית קיומית, ניסיון 'רצח' פסיכולוגי: לשבור את רצוני, להכניע את אישיותי, למחוק את זהותי ותחושת העצמי שלי, ואותי מהמרחב הציבורי.
רק בשילוב נדיר של אינטליגנציה, מזל, תיעוד כמעט בלתי נתפס בהיקפו, וסיועם הכלכלי של הורי - הצלחתי לאורך השנים גם לגלות את עצמי מחדש וגם להישאר בחיים. אין זה דבר מובן מאליו כלל במקרים קשים של אלימות נפשית, תלות ושליטה מתמשכת. בדיעבד הבנתי כי לצד הקריסה עצמה, נוצר כאן גם תיעוד נדיר כמעט בזמן אמת של תהליך התפרקות, הישרדות, גילוי עצמי וניסיון מאוחר להבין בדיעבד את אשר התרחש במשך שנים. החומרים והתובנות הם אוצר אקדמי רב-תחומי.
הגרועים ביותר בסיפור היו עורכי הדין משני הצדדים, גם השופרות וגם הקרנפים.מחקרים אגב מראים ששיעור האפלים בקרב עו"ד גבוה פי 2-4 משיעורם באוכלוסייה. מובן: ה'יתרון' המובנה על הזולת קורץ להם מאוד. בהינתן שהרף לאחוז ברישיון הוא דופק, לא ייפלא לפיכך שמחקרים גם מראים שעו"ד 'חמוצים' / 'ממורמרים' (אפלים) מעל למסה קריטית מנבא קריסת חברה בריאה, ימינוארכיה בדמות 'רפורמה' או 'סכסוך מנהלי/משפטי', שנאת אינטלקטואלים, וכו'. ומהכותרות: בקרוב אצלנו.
מהנ"ל, לאחר 16 שנות עמידה במטלות האקדמיות, גביית מלוא 'דמי הלימוד', ושליחתי לסטאז' באגף 4 בכלא גלבוע, פסיכו נמצא זכאי לתואר פסיכופט טורבו מהסוג ערפד רגשי: שילוב של נוכל-על עם בריון סחטן סאדיסט ו.....בכיין.
הלאה הנוירוארכיה! הלאה הגביזם! הלאה הביביזם! דה-מו-קרא-טיה!


























































































































































































































